משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי

26

פרק 26:

"ליאו !" צעקתי ואז ראיתי אותו מולי,לא יכלתי להסתיר את האושר שהיה לי שראיתי אותו חיוך גדול נפרש על פני וגם הוא לא טרח להסתיר את זה.

"מלודי " הוא אמר וחיבק אותי חזק,ריח הוורדים המוכר שלו מילא אותי באושר

הוא הוריד את חולצתו והביא לי אותה . שכחתי שאת החולצה שלי נתתי למיילי כך שנשארתי רק עם חזייה ושנזכרתי בזה הרגשתי שפני אדומות ממבוכה . לבשתי אותה מהר,היא הייתה גדולה עלי אולי בשתי מידות . הבטתי בליאו ,גופו המוצק היה עכשיו מלוכלך ומלא שריטות,עבר עליו כנראה ימים קשים.

חיבקתי אותו שוב ושנינו ישבנו קצת רחוק מרוזלין וגיל כדי לדבר.

"זה שהיא הצילה אותי לא אומר שאני לא שונאת אותה" אמרתי משתדלת לא להביט בו

"אני יודע " הוא חייך אלי

"למה היא הצילה אותי בכלל?"

"אמרתי לה שאם את לא בחיים אין לנו ברית,ואני חלק חשוב בברית הזו"

לא ידעתי מה לומר,מעצבן אותי שהוא כזה טוב וחמוד אליי ואני מחזירה לו בכך שאני שמה את השרשרת שאחיו הביא לי כמחווה לאהבתו.

השרשרת! מיששתי את צאוורי ולא הרגשתי בה,

"היא בחגורה שלך" ליאו אמר לי לא מוכן להביט בי "היא נפלה לך בטעות כשהבאנו אותך לפה ורוז שמה אותה בחגורה"

הקלה זה מה שהרגשתי השרשרת עדיין איתי וזה אומר שקן עדיין איתי.

"אתה יודע..אנחנו נצטרך לדבר על זה"

"לא עכשיו בסדר?,"הוא אמר וקם "עכשיו מה שצריך להיות בראש שלנו זה איך אנחנו שורדים את היום."

הוא עזר לי לקום והתקדם לעבר המחנה

"מה שמתם לי בכלל בפצע?" שאלתי והורדתי את החולצה של קמרון מידי ביא כבר היתה ספוגה בדם שהתייבש "זה צמח מאכל"

"אני לא יודע ראינו עלייך צמח וחשבנו שזה זה,אז שמנו אותו וניקינו את החולצה במים"

"מים?לשתייה?" שמחתי כל כך

"לא,כל המים באזור מלוחים" הוא ענה ואז ראינו את רוזלין מרחוק

"היי! אם כבר הייתם שם ראיתם סימן למים?" רוזלין דיברה בקולה הצווחני והמעצבן

"לא,מלודי עד עכשיו שמת לב למקור כלשהו?"

"לא" אמרתי

"ממש מועילה" רוזלין אמרה והמשיכה בשיחתה עם גיל

עכשיו שהם הזכירו את המים הרגשתי במחסור,שפתי נהיו יבשות כמו שלא היו בחיים.

"לקחתי משהו מקרן השפע!" אמרתי והוצאתי את זה מהחגורה שלי