משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי

39

אחרי כל הדרך שעשיתי במעלה הגבעה הדרך למטה נראת הרבה יותר קלה

"נשארו עוד שלושה" ליאו אמר מוביל ואני אחריו ,עכשיו אנחנו לא אוחזים ידיים

ליאו לפני ואני אחריו למרות שאני זו עם הנשק הוא מעדיף שאם יראו מישהו מאיתנו זה יהיה הוא קודם ולא אני.

"תקשיבי נלך לשם נמצא כלי נשק ונברח ישר,את לא יודעת מי מסתתר שמה"

"צריך לזכור שהנשקים מוסתרים בשדה הגדול ולא נוכל לראות אותם" ככה זה עכשיו,רק אסטרטגיה המחשבה היא רק על איך נשרוד לא עלי,לא על ליאו ולא על קן.

"אנחנו קרובים מלודי תהיי בשקט" עד עכשיו עשיתי הרבה רעש ,הפצע ברגל לא החלים לגמרי וכל צעד עדיין מלווה בכאבים. אני לא מבינה איך ליאו לא בוכה מכאב,הוא חטף יותר והחתך שלו בבטן רציני ונראה מדמם גם לאחר המשחה והשריטות שלו כנראה ישאירו צלקות על פניו היפות.

"מלודי!" ליאו לוחש אבל בנימה צעקנית "תהיי בשקט!"

"מצטערת" אמרתי וניסיתי כמה שפחות לשים משקל על הרגל

קרן השפע הייתה במרחק של יום מאיתנו ועם כל הדרך שעשינו החלטנו לעצור

ולנוח,הלילה עמד לרדת אבל שום ירייה אל נשמעה אז לא היה למה לצפות,ליאו לקח את הקשת שלי ויצא לצוד,מותיר אותי מאחורי חלקת שיחים גדולה .

לפתע חזר אלי פלאשבק מלפני 4 שנים של הפעם הראשונה בה ליאו בכה מולי..

זה היה בליל חורף החורפים אצלנו קשים מאוד ויש פעמים בהם אסור לנו אפילו לצאת מהבית. אני זוכרת את הרגע בו הבטתי בחלון וראיתי פתיתי שלג צונחים אחד אחרי השני ,החורף תמיד נראה לי כמו תקופה של יופי וניקיון כאילו כשמגיע החורף כולם נהיים אנשים יותר טובים.

אני זוכרת שמבעד לחלון ראיתי דמות מתקרבת אליי צמצמתי את עיני כדי שהראייה תהיה יותר טובה ואז ראיתי אותו ,את ליאו מתקדם בצעדים מרושלים לכיווני שהדם על חולצתו מבליטה אותו ברקע הלבן של השלג.

הוא התקדם ואז ראיתי אותו נופל,שלג עף באוויר וליאו שכב שם מחוסר הכרה.

"מוכנה לארוחת ערב?" ליאו שאל אותי ואז "חזרתי לחיים האמיתיים"

הוא חזר עם שלל של ציפור מוזרה ושני ארנבים ,צלינו אותם מקרני השמש הנותרות והבטנו בשקיעה בזמן שאכלנו ושתינו

"אני יכולה להתרגל לזה" אמרתי מחייכת

"כן,רק אני ואת שורדים את החיים" הוא אמר מחייך

הלילה ירד והלכנו לישון,מחובקים מידי פעם הרגשתי שהוא נישק אותי בלחי וליטף את שערי שחשב שאני ישנה אבל היה נעים לי אז אל התכוונתי לעצור אותו.

הגענו לקרן השפע,המקום היה מסריח מדם כמו שציפיתי לא היה אפשר לראות את החפצים בקרן,הדשא הגדול נהייה קוצני וצהוב אבל עדיין הגיע לי לברכיים.

"מלודי אני רוצה שתישארי כאן" ידעתי שאין טעם להתווכח

"אם קורה לי משהו.."

"ליאו" עצרתי אותו

"לא מלודי תהיי ראליסטית אני יכול להיפגע במיוחד עכשיו שאני פצוע אז אם את ראוה שמישהו תוקף אותי אני לא רוצה שתעשי כלום חוץ מלברוח ,מבינה אותי?"

"ליאו"

"מבינה אותי?!" הבטתי בעיניו,הוא היה הרציני הוא אל פחד למות הוא פחד שאני ימות.

נשארתי שם מאחורי עץ מכוונת את החץ היחיד שלי בזמן שליאו הזדחל בין הדשא מחפש כלי נשק כדי שנוכל להתקדם במשחק הזה.

הבטתי בפעולות של ליאו,הוא היה שקט מאוד והשתדל להיות נמוך ככל שאפשר.

לפתע חזר אלי הפלאשבק מהפעם שעברה ושקעתי בזכרונות.

*ליאו היה שכוב בשלג הקר ,בלי לחשבו פעמיים יצאתי אליו כשהרוח מצליפה בפני,

"ליאו! ליאו!" ניערתי אותו אבל הוא היה אפוס כוחות .

הסערה בחוץ הייתה גדולה אבל הצלחתי להרים אותו ולהשעין אותו על כתפי,הייתי אז בת 12 וליאו 14 אבל בכל זאת הצלחתי להחזיק אותו ולסחוב אותו לביתי.

כל הבית היה עקבות של שלג עד לחדרי בו הורדתי את החולצה ספוגת הדם והנחתי את ליאו על המיטה וספל של שוקו חם לידו,אני זוכרת שהבטתי בו ,בחזה שלו עולה ויורד ובנינוחות בה שכב על מיטטתי. לא ידעתי מה קרה לו באותו הזמן אבל לא היו לי תלונות בנוגע לזה שבא אלי. לפתע הוא עפעף בעיניו ועיניו הירוקות נפתחו מביטים בי

הוא הניח את ידו על הלחי שלי ואמר לי "אבא שלי..הוצא להורג " *

"מחכה למישהו פלאונדר? " קול נשמע מאחורי