משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי

43

רצתי אל ליאו חיבקתי אותו בשתי זרועותי,ידיי התמלאו בדם אבל לא היה אכפת לי.

ניסיתי למצוא סימנים לכך שהוא חיי אבל החזה שלו לא עלה ולא יכולתי להרגיש דופק

משכתי אותו עד שהגענו למעין בקע באדמה אני לא מוכנה שהרחפת תיקח אותו,לא עכשיו .

נשארתי איתו שם מתפללת שיחיה.

"ליאו בבקשה אל תעזוב אותי!" אמרתי מצמידה את ראשו לחזה שלי ומנדנדת אותו כאילו להרגיע "אל תלך ממני" הרגשתי איך גל של דמעות מציף את עיני ומטפטף לאט לאט על פניו .

פניו היו יותר חבולות ממקודם ,פצעים קשים קרוב ללב ובברך חתך ענקי שכנראה פגע באחד העורקים "זהו זה איבדתי אותו" לחשתי לעצמי מסיטה את השיער שלו מהמצח המחשבה שלא אוכל לראות את חיוכו יותר ,לבלות איתו את ימי האסיף,לשחות איתו באגם הסודי שלנו אלו היו מחשבות נוראיות ,ליאו לקח חלק גדול מחיי ואני לא מוכנה עדיין לוותר עליו.

לפתע זה הכה בי,מאוחר מידי אבל הכה , אני אוהבת את ליאו הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה. חיוך גדול נפרש על פני .

איך לא הבנתי את זה עד עכשיו? איך לא ניצלתי את הימים האחרונים שלי מחובקת לליאו ,מנשקת אותו ,חווה את המשחק עם מישהו שקרוב אלי ללב-שנמצא אצלי בלב.

"אני אוהבת אותך" לחשתי לו באוזן שרק הוא ישמע,הקפיטול לא צריך יותר רייטינג לאחר שהרג את ליאו שלי אני לא אעניק לו את האושר הזה בהריגת אהוביי.

"גם אני אותך" הוא הניח את כף ידו על הלחי שלי וחייך את החיוך הגדול שלו "חבל שאני צריך למות כדי שתביני את זה" עכשיו ראיתי אותם,את עיניו הירוקות מביטות בי וניצוץ קטן בהם.

חיבקתי אותו חזק בלי לחשוב כמה אני מכאיבה לו,רק אנקת הכאב שלו עצרה מפני להרוג אותו בעצמי

"או ליאו חשבתי שאיבדתי אותך!" בכיתי וחיבקתי אותו

"אני לא הולך לשום מקום בלי לדעת בוודאות שאת מנצחת פה מלודי" הוא אמר מלטף את צד ימין של פני

בלי לחשוב שנית קירבתי אותו אלי ונישקתי אותו,הנשיקה הייתה סוחפת הרגשתי כאילו זה המ שאני רוצה כל חיי שפתיו יהיו צמודים לשפתי בכל רגע נתון.

דמעות החלו לזלוג מעיני והוא ניגב אותן כל פעם לא יכולתי להפסיק לבכות ,ליאו כאן איתי הוא לא מת הוא נשאר בחיים הוא שלי ואני שלו.

באותו רגע ידעתי שאיתו אני רוצה לבלות את שארית ימי,אני רוצה את ליאו לעצמי.

השתמשי בכמה פלסטרים שלקחתי מחגורתו של קמרון כדי לכסות את פצעיו השטחיים של ליאו ,הוא עכשיו היה מחוסר הכרה אבל עדיין נושם,ראיתי את השקיעה בזמן שליטפתי את ראשו  והגנבתי נשיקות.

כבר לא אכפת לי מרגשותיו של קן בבית,אני מרוכזת במה שקורה עכשיו ובעובדות:

1. אני וליאו פה,נלחמים על חיינו ואני צריכה להיות מרוכזת

2. אני וליאו פה,רק אחד מאיתנו יחזור . זה שיחזור יצטרך להתמודד עם קן בדרכו שלו

3. יש לנו רק מתמודד אחד לעבור ואני אל רוצה אפילו לחשוב מה יקרה אחרי זה.

נשימות של ליאו היו עיכביות וסדירות אבל נראה שבכל נשימה כואב לו. אני לא יודעת איך יוכל לשרוד ככה.

השתמשתי בשאריות המשחה כדי לחסום את פצעיו אבל נשאר מעט כל כך שזה לא כזה עזר.

שמש שקעה והלילה הגיע....רשמת המתים עלתה וידעתי את מי אני הולכת לראות .