משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי

פרק שמונה

פרק 8:

הרגשתי את לחיי הופכות מלבנות לאדומות תוך שניות,מי בוחר ללכת לטבח רק כי הוא לא רוצה שאח שלו יבלה את הימים האחרונים בחברתי

"טיפש!" צעקתי עליו

"מלודי שלא תביני לא נכון! עשיתי את זה בשביל קן,אמא שלי זקוקה לו ורין הקטנה מחוברת אליו מאוד,אבל בנוסף גם ידעתי שהוא לא יוכל להגן עלייך בזירה ,אנחנו כמו אחים מלודי אני את וקן אנחנו צריכים להגן אחד על השני"

אם ליאו היה יודע שקן נישק אותי הוא בטח לא היה מתייחס אלינו כמו אחים,אולי כמו בוגדים שעושים דברים מאחורי גבו,אבל לא כמו אחים. פתאום הנשיקה עם קן נראתה אפלה ומרושעת,כאילו ידע שזה יבלבל אותי שזה יגרום לי אי נוחות עם ליאו וזה מה שתכנן

"מלודי?" ליאו קטע את מחשבותיי

"בוא פשוט ננסה לשרוד בזירה בסדר?,אני ואתה "

הוא חייך את החיוך המקסים שלו והעביר את ידו בשיער "מוצא חן בעיני הרעיון"

*

הצהריים עברו דווקא בכיף,אני וליאו חזרנו לעצמנו והמשכנו לדבר כמו פעם על אנשים במחוז על כמה שהיינו רוצים לברוח לתוך הים הגדול ופשוט לחיות שם בין הגלים ,רק אני והוא "וקן" הוספתי והוא חייך,לא העזתי לספר לו על הנשיקה עם קן,כמה שהייתי פתוחה עם ליאו ידעתי שהוא יראה את זה כבגידה .

תמיד הוא סיפר לי עם מי הוא יוצא ואת מי כבר נישק ,אנחנו החברים הכי טובים אין סיבה שלא יספר לי ,אז זה היה דיי הגיוני שאני יספר לו על הנשיקה הראשונה שלי אבל אל יכלתי להוציא את זה מהפה שלי.

בסופו של דבר ליאו חזר לחדר שלו להתקלח לקראת ארוחת ערב ואני שכבתי על המיטה מצחקקת מהבדיחה שסיפר קודם.

לרגע שכחתי מהשרשרת הכסופה שמתחת למיטתי אבל ישר שנזכרתי קפצתי וחיפשתי אותה ,שמתי אותה עלי בתקווה שליאו לא ידע שזה מקן כי זה העניק לי כח כלשהו ,סוג של הרגשה שנשאר לי משהו מהמחוז,שנשאר לי מישהו במחוז.

אחזתי בשרשרת ונזכרתי שוב בריח תותי הבר ,ברעש הטפטוף של המים משערו של קן באחיזתו הרכה בפני בזמן שנישק אותי

"מיס סטיקנט!" אמר אחד המשרתים והעיר אותי מהזכרונות

"כן?" שאלתי מבוהלת כי הוא קצת צעק

"ארוחת הערב מוגשת כעת וליבי מבקשת שתיגשי " אני חושבת שזו הפעם השלישית אולי שהוא אמר לי את זה וכנראה נראה עצבני

"אני מייד באה" אמרתי וסגרתי את הדלת.

לבשתי שמלה כחולה עם עם כתפיות נפוחות ,אספתי את שערי לחצי קוקו והידקתי באחת מהסיכות שהיו בחדר ואת השרשרת הסתרתי בעזרת השמלה כך שראו רק את השרשרת עצמה ולא התליון ליתר ביטחון.

הגעתי לחדר האוכל,הצלחת של ליבי כבר הייתה חצי ריקה ושל ניק מלאה במאכלים צמחיים הוא אמר מתישהו שהוא צמחוני אבל כנראה לא לקחתי אותו ברצינות,אחרי הכל מי שהיה בזירה בטח לא יכול להיות רגיש למוות של חיות או בשר מסוג כלשהו.

למרות שכל המנצחים שהיו לנו התדרדרו לסמים ומשקאות אבא שלי היה חזק מספיק כדי לא להשתגע וניצל את כישרונו וניצחונו לדייג.

גם אם אל היינו צריכים את הכסף דייג היה הדבר שאבא שלי הכי אהב לעשות,

מידי ראשון היינו הוכלים שתינו לאגם ודגים לנו ארוחת ערב,אלו היו הימים הטובים בהם אמא שלי הייתה מחכה במטבח לבשל את הדגים וכולנו היינו אוכלים,היום אחרי כמעט 9 שנים מאז החיים לא אותו דבר-אבא עדיין דג אבל כבר אין לו זמן אליי והוא עושה את זה עם חברים ואמא רק יוצאת למסיבות של מנצחים אז נשארתי אני לבד עד שפגשתי את ליאו וקן כמובן.