פרק 15: "לא זקוקה לאף אחד"

1K 39 3
                                    

נקודת מבט אלן גייסון:

"את משוגעת על כל הראש." ליאו אמר כשצעדתי לכיוון היציאה מהאולם. "בדיוק כמוך וכמו אחים שלך." השבתי בחזרה בקול הכי אדיש וחסר רגשות שהיה לי.

"אלן!" אנדראו ראה אותי ורץ לעברי בריצה המהירה שלו, "את בסדר?" אנדראו הגיע והחזיק בכתפי, הוא הסתכל אל תוך פניי במבט דואג, הסתכלתי בחזרה לעיניו במבט אפל, "אני בסדר תפסיקו כבר לדאוג לי יותר מידי!" צעקתי על אנדראו וליאו, אבי מתאו וניתאי הגיעו בריצה לאחר ששמעו את הצעקה שלי ברחבי האולם.

"אני בסדר... אני בסדר אוקיי?! פשוט תפסיקו כבר!" צעקתי על כולם כשהם מסתכלים עליי במבטים של רחמים ודאגה.

לא יכלתי לשאת את זה יותר בתוכי, אני מתמוטטת, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני פשוט רוצה להיות לבד. פאקינג לבד, אנדראו היחידי שבאמת היה לו אכפת ממני, שלא קנה שום שקר שלי, שידע שאני פאקינג לא בסדר, ועכשיו אני פאקינג לא בסדר.

אני מתפרקת ואני יודעת שיום אחד זה יוביל אותי למוות של עצמי, ניסיתי להתאבד כמה פעמים אבל אנדראו עצר אותי, כאב לי כל כך, כאב לי יותר מידי בלב, לא יכלתי לשאת את הכאב הזה יותר. כל מה שרציתי היה את אמא שלי בחזרה, זה כל מה  שפאקינג רציתי.

כל נשימה שלי הרגשתי איך אני נחלשת, לקחתי כמה צעדים לאחור ויצאתי בריצה מהאולם, אולי אני נשואה למתאו בראדו אבל אני פאקינג אלן גייסון, טוב אולי גייסון כבר לא...  אבל אני פאקינג אלן, האישה הכי חזקה ומצמררת שקיימת ברחבי ניו-יורק.

ברחתי בריצה כל עוד הייתה לי אפשרות, לא רציתי להיות תחת שליטה של מתאו, לא יכולתי. אני לא מסוגלת. אני יודעת ששם אני אשבר יותר מכל נקודה אחרת בחיים שלי. זה חונק אותי ששולטים עליי, אני מרגישה שאני מאבדת את חיי.

לא רציתי לראות אף אחד מהם, ידעתי שלא משנה במי אני אתקל הם יקחו אותי אל מתאו וזה כולל את אנדראו ואבי, רצתי על העקבים שלי, פאקינג שיט אלן תורידי את העקבים! הורדתי במהירות את העקבים וזרקתי אותם בתוך שיח שהיה לצידי, לא רוצה להשאיר עקבות אחריי דרכי, קרעתי במהירות את השמלה שלי כדי שאוכל לרוץ, עכשיו היא הגיעה עד מעל ברכיי.

חצי מהשמלה שלי כבר הייתה קרועה בחלק העליון עקב הפיצוץ שהעיף אותי, לקחתי את החלק של השמלה שקרעתי וקשרתי אותה היטב על החלק העליון של השמלה, מסתירה את שאר החזה שלי.

שמעתי את צעדי הריצה מתקדמים לעברי וקמתי במהירות, התחלתי לרוץ בכל כוחי, אני יודעת לרוץ כשצריך, רצתי לפחות 2 קילומטר, אני חושבת. אני רחוקה מהם מספיק כדי שאוכל לעשות עצירה ולסדר את עצמי.

הטלפון שלי נפל באולם אחרי הפיצוץ למזלי, לא רציתי שידעו איפה אני. ראיתי חנויות מולי, הייתי חייבת לקנות בגדים חדשים כדי שמתאו לא יזהה אותי, אני חייבת להסתתר.

נסיכת האופלWhere stories live. Discover now