נסיכת האופל

פרק 11:

נקודת מבט אלן גייסון:

*כעבור שבוע (יום האירוסין)*
דפיקה נשמעה על דלת חדרי כאשר אני עומדת מול המראה ובוחנת את השתקפותי, "קטנה, את מוכנה"? אנדראו שאל מעבר לחדרי, "אתה יכול להיכנס." אמרתי לאנדראו כאשר הסתובבתי עם כל גופי אל כיוון הדלת מחכה שהוא יכנס, "וואו." אנדראו אמר מיד אחרי שפתח את דלת חדרי, מאז שהרוסים חטפו אותי בגיל 16 הם נהרסתי, רצחו את אימי מול עייני ואנסו אותי, מאז כל יום אני בשנאה עצמית כלפיי, עם כמה שאני מעמידה פנים שיש לי ביטחון עצמי אין לי באמת אחד כזה, הכל הצגה אחת גדולה שכולם מאמינים לה, בשנתיים הראשונות אחרי שחזרתי מהשבי אצל הרוסים אנדראו לא האמין לי כל פעם שאמרתי שאני "בסדר" או שהכל טוב איתי, אבל למרות הכל היו לא מעט פעמים שגם הוא קנה את השקרים שלי, לא רציתי שיחשבו שאני מסכנה, שאני שבורה, לא רציתי לתת לאף אחד להיכנס לי לתוך הלב, פחדתי להיפגע ובצדק, מאז גיל 16 עד היום התחלתי להתאמן ולהגן על עצמי, "קטנה?" אנדראו קרא בקולי והוציא אותי ממחשבות, "כן בוא נלך אנחנו נאחר." עניתי עם קול מעט חנוק, הדמעות איימו לצאת מעייני כאשר התמונות של האונס שעברתי חזרו אל מוחי, "תפסיקי לשקר אלן, אני יודע שאת לא בסדר, אולי קניתי כמה פעמים את השקרים שלך אבל זה לא הולך לקרות שוב, את קורסת לי בידיים ואני לא מוכן שזה יקרה, מהרגע שנולדת נשבעתי בחיי שאני אגן עלייך מכל דבר שרק יקרה לך ולא הצלחתי, לא הצלחתי למנוע ממך להיפגע, כל יום שעובר אני אוכל סרטים ומאשים את עצמי בהכל, אני כל כך מצטער קטנה, אני צריך שתדעי שאני איתך עד המוות." אנדראו אמר כשהוא חוסם את דרכי אל הדלת, הדמעות בצבצו בעייני שוב ולא נתנו לי מנוחה, הרגשתי שאני מתקשה לנשום שוב, האוויר לא נכנס לריאותיי, הרגשתי את גופי נחלש ושאני מאבדת שיווי משקל כי הייתי על עקבים, נפלתי לזרועותיו של אנדראו לפני שהספקתי ליפול על הרצפה הקרה, ידיו חיבקו אותי וחיממו אותי, הרגשתי את החדר מסתובב סביבי וכאב ראש החל בראשי, "אלן, היי אלן, תסתכלי עליי," אנדראו אמר כשאני מתקשה לנשום, "אלן! תנשמי עמוק." אנדראו אמר כשהוא החזיק בפניי עם ידיו, "תעשי כמוני, נשימות עמוקות, תשאפי ותנשפי," אנדראו החל לנשום נשימות עמוקות ועשיתי כמוהו, מרגישה את האוויר חוזר לתוך גופי, אחרי דקה שהצלחתי להסדיר את נשמתי אנדראו חיבק אותי חיבוק דוב גדול וניגב את הדמעות שהספיקו להימרח על פניי, " את לא בסדר קטנה, אני יודע את זה ואיתי את לא צריכה להעמיד פנים, אף פעם לא." אנדראו אמר כשאני עדיין בתוך זרועותיו החסונות. "אני יודעת, תודה אנד, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." אמרתי לאנדראו וקמתי על רגליי כשאני מנסה להתייצב על העקבים הגבוהות שלי, "אל איתי בחיים אל תעמידי פנים." אנדראו קבע והסתכל עמוק לתוך עייני, הנהנתי לדבריו והתקדמתי למראה שבחדרי, מנגבת את הדמעות שהיו על עייני ומסדרת חלק קטן מהאיפור שנהרס, ראיתי דרך המראה את מבטו הדואג של אנדראו, נאנחתי והסתובבתי אליו בחזרה, "אנד אולי איתך אני לא צריכה להעמיד פנים אבל עכשיו אנחנו צריכים לצאת כדי לא לאחר לאירוסין שלי, ושם אני כן צריכה להעמיד פנים אז בוא נשאיר את הכל לאחר כך." אמרתי לאנדראו תוך כדי שאני מסדרת את העניבה שהייתה על חליפתו, "עכשיו בוא נצא." אמרתי ולא נתתי לאנדראו להשיב בחזרה לדבריי, שמעתי את האנחה שיצאה מקולו והמשכתי לכיוון הסלון הגדול, פוגשת באבי, "אלן, יקירתי, את לא מבינה איך אני מתרגש בשבילך." אבי אמר כשהוא מתקדם לכיווני בזרועות פתוחות, התקדמתי אליו ונכנסתי תחת זרועותיו לחיבוק אבהי וחמים, התנתקנו מהחיבוק והסתכלתי בעייניו, רואה ניצוץ של התרגשות בוהק בעיינים היפות שלו, יצאתי מביתי הגדול ושמתי על פניי את המסכה הקרה שלי כאשר אבי ואנדראו צועדים אחריי בצעדי ענק, מיכאל בחן את גופי עם מבטו וחייכתי אליו חיוך ענקי שנתתי רק לאנשים מסויימים לראות אותו, "כמה שאת יפה, מי היה מאמין שהיום הזה יגיע." מיכאל אמר ופתח את דלת הרכב כדי שאכנס אך חריקת גלגלים חזקה נשמעה על הכביש והסיתה את מבטם של כל השומרים לכיוונה, האוטו כולו היה בצבע שחור מבריק, גם החלונות היו שחורים, אי אפשר היה לראות דבר, הדלת נפתחה וראיתי אותו.