תסמונת שטוקהולם

- פרק 6 -

אני מתעוררת למשמע דפיקות דלת, אישה מבוגרת מקסימה נכנסת לחדר
״בונז׳ורנו ראגאסה״(בוקר טוב ילדה) היא אומרת בחיוך ואני מבחינה במגש של אוכל בידייה, אני מודה לה והיא יוצאת מהחדר ואני מבחינה כי היא לא נועלת אחריה, מצויין.
אני לא מביטה אפילו לכיוון האוכל ונגשת לאט לאט לדלת אני פותחת אותה בזהירות רבה ורואה שאין אף אחד באיזור, על החיים ועל המוות, אני יוצאת.
״מיה... מיההה״ אני לוחשת בין דלת לדלת, לפתע אני שומעת את צחוקה מדלת לידי, אני רצה לכיוון החדר ומוצאת שם את מיה עם איזה בחור, שנראה מאפיונר גם הוא
״מרין!״ היא רצה לעברי בחיוך וקופצת עליי
״מיה מה קורה פה?״ אני שואלת מבולבלת
״האמת שבדיוק סגרתי פה דיל עם מרקו, הוא הבטיח שהוא יקח אותי אלייך בתנאי שאוכל איתו ארוחת בוקר״ מיה מסבירה ושולחת חיוך פלרטטני למרקו הזה, מה קורה לה? למה זה נראה שהיא דווקא נהנת מהמצב ? ״הבנתי״ אני עונה לה
״הכל בסדר איתך ילדה? אף אחד לא פגע בך?״ היא שואלת אותי במבט מודאג ״כן מיה הכל בסדר אני רק רוצה הביתה..״
מיה מושכת אותי לצד ״אני אנסה לסדר משהו אחותי, סמכי עליי״ היא מבטיחה לי ואני מהנהנת
לפתע טוני מתפרץ לחדר של מיה, אנחנו קופצות בבהלה, הוא מסתכל בכעס על מרקו ומדבר איתו באיטלקית, מרקו מצידו מרים ידיים וזה נראה שהוא קצת לחוץ ממנו
טוני מסמן לי להתקרב אליו אבל אני עומדת ממוסמרת למקומי
״בואי לפה עכשיו״ הוא אומר ומהדק את לסתו בעצבים
אבל אני רק מנידה בראשי , מיה נעמדת מלפניי ״תעזוב אותה, היא לא תלך איתך לשום מקום״ טוני מתקרב אלינו בצורה מאיימת ובא לתפוס בידה של מיה ומרקו מקדים אותו, הוא אומר לו משהו ומושך את מיה אליו מעלה אותה על כתפו ומוציא אותה מהחדר ״תשחרר אותי מה אתה זורם עם החרא הזה״ היא צועקת ואני רואה את טוני נהפך לעצבני אף יותר.
טוני מתקרב אליי ונצמד אליי, הוא מצמיד אותי לקיר וכולא אותי בין ידיו
״מי הסכים לך לצאת מהחדר?״ הוא שואל ומבטו אכזרי
״אנ..אני מצט..״ אני מגמגמת וטוני דופק את שתי ידיו בעצבים על הקיר, אני קופצת למשמע הרעש.
״זאת פעם אחרונה שאת עושה משהו ללא אישור שלי,את הבנת?״ הוא שואל ואני שותקת, דמעות נקוות בעיניי, אני משפילה את ראשי ומביטה על הרצפה.
״אני שואל אם את הבנת״ הוא חוזר על עצמו ואני עדיין שותקת
״אני אקבל את השתיקה שלך כ-כן״ הוא זז ממני מסתובב ופונה ללכת לפתע הוא נעצר,
״בעוד כמה דקות תרדי לחדר אוכל, פולי תבוא לאסוף אותך, את צריכה לאכול מחכה לך היום יום ארוך.״ טוני אומר מבלי להסתכל עליי
״אני לא רעבה״ אני מצליחה לענות, חתיכת חרא אני אעדיף לאכול רעל.
״את לא אכלת מאתמול את רעבה״
למען האמת שאני באמת רעבה אבל אני לא מתכוונת לשתף איתו פעולה
״לא מעוניינת לאכול, תשאיר אותי לבד בבקשה״ אני אומרת בהחלטיות עוקפת אותו ויוצאת מהחדר.
״עצרי״ הוא מורה לי ואני נעמדת מבלי להסתובב אליו הפעם
הוא תופס אותי מרגליי ואני צווחת בקולי קולות
״תעזוב אותי!!!!!״
הוא מניח אותי על המיטה בחדר שלי ונועל על שנינו את הדלתות.
״את עכשיו הולכת לאכול את כל מה שיש במגש״ הוא פוקד עליי
״אני לא יכולה אני אלרגית.״ אני משקרת
״למה את אלרגית בדיוק?״ טוני שואל
״אלייך״ אני עונה בחיוך נצחון .
טוני מחייך את החיוך המרושע שלו ומתקרב אליי
״דווקא אתמול זה לא נראה ככה״ הוא מסמן עם אצבעו על האזור הרגיש שלי ומזיז את אצבעו מצד לצד
״אני לא יודעת מה אתה מדמיין לעצמך, אבל תהיה בטוח שאני לא מעוניינת בך ורק רוצה לברוח מפה״ אני מנסה להגיד זאת בבטחון ולהתעלם מהתחושה השורפת בין הרגליים שלי
טוני מתקרב אליי עוד יותר , תופס את שתי ידיי משכיב אותי ומרתק את ידיי למיטה, כך שהן מעל ראשי
הוא שוב פעם נמצא מעליי, וליבי שוב פעם מתחיל להלום בחוזקה.
טוני מתקרב לצווארי ומנשק אותו , מוצץ את האזור הרגיש שלי שזה קצת מעל עצם הבריח ואני גונחת בהנאה. שיט מרין. שיט. נפלת בפח.
אני שומעת את טוני מגחך, הוא משחרר יד אחת שלו ותופס רק עם יד אחת את שתי ידיי. את ידו הפנויה הוא מתחיל להעביר על הגוף שלי, תחילה במותניים, אחר כך בבטן ואז בין יריכיי.
״תעצור״ אני אומרת בגניחה.
טוני מרים את ראשו מעל צווארי ומצמיד את מצחו למצחי
״את לא נהנת דולצ׳ה?״ הוא שואל ואני שותקת, אני לא יכולה לשקר, הוא יודע את האמת.
טוני לא מחכה לתשובה שלי ומתחיל לחלק לי נשיקות קטנות , הוא מתחיל מהאוזן וממשיך ללחי , מהלחי הוא מתקדם לאט לכיוון השפתיים.
האיטיות שבה הוא עושה את זה מענה אותי ואני מקריבה את ראשי כדי לנשק את שפתיו ולפתע טוני משחרר את ידיי וקם ממני בחדות.
״כדי לקבל ממני נשיקה , את צריכה לאכול״ טוני מחייך ומצביע על האוכל, אני מרגישה מושפלת, אני שונאת אותו ורוצה לברוח מכאן, אבל מצד שני אני לא מצליחה לעמוד בפני המגע שלו, מה קורה לי?
אני עוצמת את עיניי בתקווה שהוא יעלם, ולאחר דקה אני פוקחת אותן והוא אכן נעלם.
אני מרגישה שהבטן שלי נדבקת לגב ולכן אני מחליטה לאכול למרות שהייתי שמחה לעשות לו פרנציפ.
אני אוכלת ומשחזרת את מה שקרה הרגע ורק רוצה לקבור את עצמי.