תסמונת שטוקהולם

- פרק 22 -

אני יושבת על הספה שבסלון, רגלי נעה בעצבנות והלב שלי דופק כל כך מהר שאני מרגישה שעוד רגע הוא יצא ממקומו. עברו כבר 20 דקות מאז שטוני יצא ''לפגישה'' עם סאלי. 
אני מקווה שבלה העבירה לו את המסר שיעכב אותו כמה שיותר זמן ויקח אותו למקום רחוק ככל שניתן, לפחות מרחק של שעת נסיעה מהאחוזה. 

כעבור 10 דקות שהרגישו כמו נצח השומר פותח את הדלת כניסה ואני מנתרת מהספה לכיוון משמע פתיחת הדלת. 
בלה עומדת שם עם עקבים ארוכות משהו כמו 10 סנטימטר לפחות, לבושה בשמלת מיני לבנה פרחונית עם מלמלה בחלקה התחתון, על כתפה תיק של מעצבים, תיק שכנראה לעולם לא אוכל אפילו לחלום עליו. 
שיערה הג'ינג'י בהיר ובוהק, מסודר כל כך, כך שאפילו קצוה אחת לא זזה ממקומה. 
לעזאזל היא יפיפייה. 

אנחנו יוצאות יחד אל השולחן שבחצר ומתיישבות בכיסאות. 
לפני שאני מספיקה להוציא מילה היא מתחילה לדבר 
''אוקיי, קודם כל אני שמחה שהתקשרת אליי, פנית לאדם הנכון. 
את בחיים לא היית שורדת את החיים האינטנסיביים של אנטוניו, את נקראת בשפה שלנו 'ונילית'.''
בלה אומרת בהתנשאות מרתיחת עצבים 
''רק אישה חזקה כמוני יכולה להתמודד איתו , גדלתי לתוך בית כזה, עם אבא כזה
אנטוניו הוא לא גבר של אישה אחת, הוא נהנתן ,הוא אלכוהליסט, הוא אוהב סמים, והדבר החשוב הוא 
מ א פ י ו נ ר!'' היא מדגישה את המילה הזו כאילו היא מדברת אל מטומטמת שלא דוברת אנגלית. 
אני בולעת את הצפרדע ושותקת למשמע הטון המתנשא שלה בהבנה כי היא הכרטיס מילוט שלי מכאן ואני זקוקה לעזרתה. 

בלה מוציאה מתיקה בקבוקון שקוף בצבע חום ואבקה בתוכו ומניחה על השולחן 
''היום בסביבות השעה 19:00 את מרוקנת את האבקה הזו לכוס שתייה של אנטוניו, שימי לב שאף אחד לא מבחין בכך שאת עושה את זה'' היא מסתכלת לכל הצדדים, ומקריבה אליי את הבקבוקון. 
'' בשעה 21:00 הוא כבר אמור להיות מעולף במיטה'' היא אומרת בלחש 
אני מהנהנת ובולעת את רוקי מלחץ 
בלה שוב פעם מכניסה את ידה לתיק המעצבים שלה והפעם מוציאה טלפון מקשים מיניאטורי שיותר קטן מגודל כף היד שלי. 
היא תוספת את ידי ומניחה את הטלפון אצלי 
'' רק המספר שלי שמור כאן, הטלפון על שקט, אחרי שהוא נרדם את תוכלי להוריד אותו משקט. 
בשעה 23:00 אני אצור איתך קשר, את תצטרכי לצאת מהשער האחורי באחוזה, ושוב פעם, אסור שאף אחד יבחין בך'' 
''ומה עם מיה ? '' אני שואלת בפחד 
''מה איתה?'' בלה מרימה לעברי גבה 
''אני לא בורחת מכאן בלי מיה!'' אני מרימה את קולי 
בלה פוערת את עיניה ומצמידה את ידה אל פי 
'' ששש תשתקי, בסדר, נבריח אותה יחד איתך רק תהיי בשקט!'' היא אומרת בלחש צורם 
'' אחרי שאתן לך את האוקיי, את והחברה שלך תצאו יחד מהשער האחורי ב23:00, אני אדאג לשומרים שם, הנהג שלי יחכה לכן שם, ויביא אתכן אל השדה תעופה, בשדה תעופה אתן תעלו על המטוס הפרטי של אבא שלי שיטיס אתכן חזרה ל.. מאיפה אמרנו שאתן מגיעות?'' היא שואלת ומעקמת פרצוף
''ישראל'' אני עונה לה ושוחקת את שיניי. 
''כן .. זה'' בלה אומרת בגלגול עיניים 

צלצול טלפון קוטע אותנו ''שיט זה סאלי'' בלה אומרת ועונה לשיחה 
''סיימתי עכשיו את הפגישה עם טוני, יש לכן חצי שעה עד שהוא חוזר'' סאלי אומר בלחץ 
בלה מודה לו ומנתקת. 
אנחנו מתרוממות מהכיסאות 
''מרין, את חייבת לעשות הכול במדויק, לדאוג שכלום לא יתפקשש, אם מישהו חוץ מהחברה שלה יגלה מה אנחנו מתכננות לעשות, טוני יעניש את שתינו, ואת תוכלי לשכוח מכך שאת וחברה שלך תחזרו לישראל שלכן'' 
אני מהנהנת ואנחנו ממהרות להוציא את בלה מהבית. 

לאחר שבלה הולכת אני עולה לכיוון החדר של מיה, הסתרתי את הטלפון והאבקה בחזייה שלי ואני יודעת שלא אוכל לשמור את הדברים האלו אצלי. 
אני דופקת על דלתה של מיה ושומעת מהחדר אותו ואת מרקו צוחקים
אני רק מקווה שהיא תסכים לכל זה.. 

לאחר מספר דפיקות מיה שומעת אותי ואומרת לי להכנס, אני רואה אותה ואת מרקו מחובקים על המיטה בישיבה. ''מיה אני צריכה לדבר איתך לבד..'' אני אומרת לה 
''אני אחכה לך למטה'' מרקו מיד אומר למיה ויוצא מהחדר.
'' הכל בסדר מרין?'' מיה אומרת בקול מודאג 
אני מהנהנת ומתחילה לספר לה את כל התכנון על הבריחה הגדולה שלנו.