תסמונת שטוקהולם

- פרק 23 -

                                      *כעבור חודשיים*

''מרין, אני גאה בך מאוד על היום אני מבחינה בהתקדמות רבה, ניפגש שבוע הבא באותה השעה''
ד''ר קוטלר הפסיכולוגית שלי מסכמת
'' כן, תודה רבה לך דוקטור'' אני עונה וקמה מהספה הנוחה להפליא שלה שלשבת עליה נותנת תחושה כמו לשבת על ענן.

אני יוצאת מהבניין של המרפאה הפסיכולוגית וניגשת אליו לתחנת אוטובוס הקרובה, השמש החמה של יוני קורנת ומחממת את עורי, אני נושמת נשימה עמוקה ומתענגת על כל רגע ורגע
מי היה מאמין שאני אחזור לכאן, לבית שלי, לעיר שלי, תל אביב. 

מאז שחזרתי מלפני חודשיים, עברתי תקופה מאוד קשה ואפלה
מיה לא הסכימה לחזור איתי לבית, ''אני לא יכולה להשאיר את מרקו לבד מרין..'' היא אמרה
המילים שלה גרמו ללב שלי לצנוח, הרגשת שהיא נועצת לי סכין בלב.
''אני אוהבת אותו, הוא אהבת חיי..'' היא ניסתה להגיד לי, אך אני בדמעות עזבתי את חדרה ולא הסכמתי להאמין למשמע אוזניי. לאחר מכן, דקות אחדות לפניי שהייתי צריכה לצאת מחוץ לאחוזה, ניסיתי
להציע לה שוב פעם אך דעתה לא השתנתה, באותו הרגע נפל לי האסימון
אני לא הולכת לחזור לאותם חיים שהכרתי לפני הטיסה הארורה הזו.

בזמן שמוחי טרוד במחשבותיי צפירה של נהג האוטובוס הוציאה אותי מריכוז,הודתי לו על כך שעצר
ועליתי לאוטובוס בזריזות.
בזמן שאני מתיישבת בכיסא אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק, הידיד הגיי שלי שהפך לחברי הטוב נדיר שלח לי הודעה..
'' נו מתוקית איך היה עם הפסיכולוגית? תאמיני לי אני צריך את ה400 ש''ח האלה שאת משלמת  לה גם ככה אני עושה עבודה טובה יותר ממנה'' אני מחייכת לטלפון ומציעה לו להפגש יותר מאוחר
הוא נענה להצעה הזו בהסכמה.

כשאני מגיעה לבית שלי, אני חולצת את נעליי, מחליפה לפיג'מה מוזגת לי קערת קורנפלקס ומתיישבת על הספה מול הטלוויזיה לצפות בסרט.
אני נכנסת לנטפליקס ולפתע כותרת של סרט קופצת ב ''מומלצים''
'365 ימים' שמעתי על הסרט הזה.. מוכר לי מדיי, כמעט כאילו נכתב עליי..
אני עוצרת את עצמי מלהיכנס אליו, הפחד שהסרט יעשה לי טריגר, ובכלל מאותו היום שיצאתי מהאחוזה לא הסכמתי לעצמי כמעט לחשוב עליו.
חוץ ממס' פעמים שסיפרתי נורא מעט לידיד שלי נדיר ומכמה שיחות עם הפסיכולוגית שלי, אני השתדלתי כמה שיותר להדחיק, להדחיק את כל מה שקרה, להדחיק את איך שהוא נראה, להדחיק את מה שאני מרגישה כלפיו, להדחיק את זה שלפעמים אני גם מתגעגעת אליו..

ברגע שטוני גילה שאני ברחתי הוא שבר את כל החדר, לאחר מכן הוא כמעט הרים יד על מיה בנסיון להוציא ממנה מיד איך הצלחתי לברוח, מיה כמובן טענה שהיא לא יודעת אך הוא לא האמין לה
הוא פיטר את כל המאבטחים שלו ושכר חדשים
כמה מהם הוא עינה עינויים קשים במחשבה שהם עזרו לי
את כל זה סיפרה לי מיה קצת לפני שדרשתי ממנה לנתק ממני קשר
טוני ניסה מספר פעמים ליצור איתי קשר, דרך מיה, דרך מספרים לא מוכרים, אני החלפתי את המספר טלפון שלי כמה פעמים.
למיה כבר אין אותו, ואפילו לא למכרים שלי כאן בארץ חוץ מכמה אנשים בודדים.

מגיע הערב ואני מתארגנת למפגש שלי עם נדיר
קבענו להיפגש בבית קפה שלא רחוק מהבית שלי

אני מגיעה לבית קפה, נדיר כבר תפס לנו מקום בשולחן בחוץ
''hello sunshine'' הוא אומר לי בחיוך וקם לחבק אותי
''היי חתיך'' אני אומרת בחיוך
נדיר מספר לי על גבר חדש שנכנס לחייו ועל כמה שהקוביות שלו בבטן בולטות
ואני מקשיבה לכל מילה שלו כאילו הוא מספר לי את הדבר הכי מעניין בעולם
אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלו, כי הוא תמיד מספר אותם באופן כל כך דרמטי אך גם מצחיק.

בזמן שהוא מגלגל לו פייסל אני פותחת את הפייסבוק שלי, ובאותה שנייה הלסת נשמטה לי
- המאפיונר האיטלקי והישראלית האנונימית שהגיעו לביקור לישראל -

כותרת בחדשות הבידור, ומתחת לכותרת מתנשאת תמונה של מיה ומרקו.

''מרין הכל בסדר? סך הכל פייסל תפסיקי להיות כזו סאחית'' נדיר אומר בגיחוך
עד שאני מפנה את מסך הטלפון שלי אליו, ולאחר רגעים ספורים, גם הלסת שלו נשמטה.