אני יושבת על הספה הטלפון עדיין בידיי והן רועדות,
אני בוהה בטלפון , הצעקות של טוני לא מפסיקות להדהד במוחי כמו פעמון רחוק
יש לי יסוריי מצפון, הלב שלי נשרף.
השיחה עם טוני הייתה כמו חץ בלב, הוא נשמע כל כך חסר אונים.
אני לא מצליחה להבין למה אני מרחמת עליו ולמה זה כואב לי כל כך, החודשיים האלו היו כל כך קשים עבורי
אני באמת ניסיתי למחוק אותו מהראש.
ולפני שמיה הגיעה באמת האמנתי שאני מצליחה לאט לאט להשאיר את כל המטען הזה מאחורי, שאני באמת שוכחת אותו, שכל הרגשות כלפיו נשכחו.
ואז,בכמה מילים בודדות אנטוניו שוב פעם הצליח להסעיר את כל עולמי.
אני קמה מהספה ומחליטה
אני הולכת להוציא אותו משם.
לא, פאק אני לא. הוא לא אמור לעניין אותי יותר.
אני מתחילה להתהלך בחדר ומנסה לעבד את כל מה שקרה, איך אני יכולה להמשיך מכאן הלאה? אני עדיין אוהבת אותו, אנחנו לא נוכל להיות יחד אך לא אוכל להשאיר אותו גם במצב הזה.
הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מיה ולנסות להבין מההתחלה ועד הסוף איך טוני הגיע למצב הזה.
היא עונה מיד.
''כן מרין..?'' היא אומרת
''מיה.. '' אני עונה בקול רועד ''דיברת איתו.'' אמרתי ולפתע שתיקה השתררה בצד השני
''כן.. הרופא עדכן את מרקו.'' מיה אומרת וקולה נשמע עצוב
''למה את נשמעת ככה?'' אני מכירה את מיה, זה נשמע כאילו אין לה בשורות טובות לספר
''השיחה לא עשתה לו טוב.'' מיה אומרת מתנשפת וממשיכה ''הרופא אומר שאת הטריגר להכל, הוא גם ככה היה במצב קשה מאז שאביו נרצח, ומהרגע שאת ברחת ועזבת הנפש שלו לא יכלה לשאת את זה יותר.''
אני נושכת את שפתיי בנסיון לעזור את הדמעות, היא מאשימה אותי?
'' אני לא יודעת איך את מעיזה להגיד דבר כזה, גם אני עברתי חודשים קשים מאז שהכרתי אותו! אני לא ביקשתי את כל זה מיה ואת פאקינג יודעת את זה!'' אני צועקת כמו משוגעת
'' אני יודעת מרין אני לא מאשימה אותך.. אנ..'' מיה מנסה להמשיך ואני קוטעת אותה
'' ידעת שאני מטופלת בכדורים ??אני כל יום שותה כדורי הרגעה מזויינים בשביל שהכאב בלב שלי יעבור וייפסק?'' אני מטילה עליה את הפצצה.
''מה ? מרין אני כל כך מצטערת אני באמת לא ידעתי..'' מיה אומרת בכנות
''זה לא מעניין אותי! למה היית צריכה להגיע לכאן? הלך לי כל כך טוב! את שהיית קרובה אליי מכולם החלטת להשאיר אותי לבד מיה! להתמודד עם כל החרא הזה לבד! תצאו לי מהחיים כולכם, אני לא רוצה לשמוע ממך יותר, אגב גם לא ממרקו, ובטח שלא מטוני, את מחוקה מבחינתי מיה, תחזרי לאיטליה ושכחי שאני קיימת!'' אני צורחת ומנתקת לה את השיחה ,ולא מצליחה להסדיר את נשימתי ולהפסיק לבכות.
היא עצבנה אותי כל כך, אני לא אתן להם יותר להוציא אותי מאיזון.
מרגע זה טוני לא מעניין אותי יותר, גם לא מיה.
בזווית עיניי אני קולטת את התיק שלי ומושיטה את ידי אליו, איפה ה'ואליום' המזויין הזה, אני יודעת שהבטחתי לפסיכולוגית שלי לא לגעת בזה יותר אבל אין דרך להתמודד עם כל החרא הזה בימים האחרונים.
אני מכניסה את הכדור לתוך הפה ונגשת למטבח , פותחת את הברז ובולעת מעט מים.
עוד כמה דקות הכל ייגמר, והשקט יחזור אל ראשי.
YOU ARE READING
תסמונת שטוקהולם
Romance״תנשק אותי״ אני מתחננת אליו ״ איפה?״ טוני מחייך חיוך ערמומי ״בפה״ אני אומרת ומנסה למשוך אותו אליי ״לא, אני אנשק אותך קודם במקום אחר״ אני מרגישה את איברי נרטב מהמילים שלו טוני תופס את ידיי ומקבע אותן לצדדים, ובאותו הרגע יורד אל בין רגליי לנקודה הר...
