תסמונת שטוקהולם

- פרק ראשון -

-פרק 1-

לנופש הזה אני והחברה הכי טובה שלי מיה חיכינו במשך חצי שנה, הכנו טבלת ייאוש, סימנו יום יום בלוח השנה, עבדנו קשה במלצרות וחסכנו כל שקל אפשרי, שכר הדירה המשותפת שלנו קצת הקשה על עניין החיסכון אבל כנגד כל הסיכויים צלחנו זאת,
והנה מחר היום הזה מגיע, הטיסה שלנו לרומא.

אני תופסת בידיי את הרשימה שאני ומיה הכנו לקראת הטיסה ובודקת שלא שכחנו כלום
"מרין אני מקווה מאוד שאת הולכת לישון בקרוב , אנחנו צריכות לקום עוד 4 שעות !" מיה צועקת מהמקלחת.
אני מגחכת ומניחה את הדף על השידה, מבטיחה לעצמי שאעבור עליו גם מחר ונשכבת במיטה.
"אני נרדמתי ואת ממש הערת אותי!" אני צועקת למיה והצחוק שלי מסגיר אותי שלא כך היה.
"לכי לעזאזל" מיה רוטנת.
אני מחייכת ובכח עוצמת את עיניי ,למרות ההתרגשות אני מצליחה להרדם.

*שעון מעורר מצלצל*

אני פוקחת את עיניי מכבה את השעון בנייד שלי ורואה את השעה 5 לפנות בוקר.
"מיה קומי" אני אומרת בקול צרוד ומדשדשת למקלחת.
למזלי מיה מתעוררת במהרה ומתחילה להתארגן.
לוקח לנו כחצי שעה לארגן את עצמנו להכין סנדוויצ'ים לדרך ולצאת מהבית.

אנחנו מזמינות מונית שמגיעה במהרה, ומיה מנחה את הנהג "לטרמינל 3 בבקשה" "קיבלתן"  הנהג עונה.
אנחנו מעבירות את השעה הבאה בנסיעה ומגיעות לשדה התעופה.
מיה מתערבבת עם הדיילי קרקע ובזמן הזה אני מסתכלת בטלווזיה שתלויה מעל ראשי

*חדשות*
"מלחמת המאפיות באטליה ממשיכה, בין משפחת גמבינו למשפחת לוצזה.
ראש המאפיה ויקטור לוצזה חוסל, היורש המיועד שלו יהיה בנו אנטוניו המכונה "פני צלקת" שיש אומרים שהוא יותר אכזר מהאב.."

בחילה עלתה בגרוני, אני מקווה שהדבר הזה לא יהרוס לנו את הטיול, אני מחליטה לזוז מהטלוויזיה ולגשת למיה.
כעבור שעתיים בהם היינו בדיוטי פרי ורכשנו כל מה שהיינו צריכות אנחנו עולות לטיסה.
יש לנו 4 שעות טיסה לפנינו וזה מספיק זמן להשלים את שעות השינה החסרות שלי.
וברגע שהתיישבנו על הכסאות , נרדמתי ישר..