תסמונת שטוקהולם

- פרק 14 -

״קחו את זה, ותלכו לפנק את עצמכן קצת״ טוני מגיש לי את הכרטיס אשראי שלו ואני ומיה מביטות זו בזו ואני רואה שהיא עומדת לצרוח מאושר בדיוק כמוני, אם יש משהו שאנחנו אוהבות זה ללכת לשופינג ולהתחדש בבגדים.
״אנחנו הולכות לבד?״ מיה שואלת בחשדנות, לא יתכן שהוא ישחרר אותנו לשם לבד.
״לא, מרקו יצטרף אליכן.״ טוני אומר בקשיחות ומיה מגלגלת את עיניה
טוני מושך במותניי ומתקרב לאוזני ״תקני לעצמך משהו שמתאים למועדון יוקרתי, אנחנו נצא לדייט היום בערב״ טוני אומר ונושך את האוזן שלי
״אה, וגם כמה בייבי דול״ הוא טופח לי על התחת וקורץ ואני מסמיקה

מיה מסתכלת על כל הדינאמיקה הזו מאוד מוזר ואני מבינה גם למה, היא לא יודעת שום דבר ממה שהתרחש ואני אנצל את ההזדמנות הזו כשנצא על מנת לספר לה.
אחד מהמאבטחים נכנס לסלון וסימן לטוני לגשת אליו, טוני קם מהספה והלך איתו לצד.
״מה זה היה אמור להביע מרין מה פספסתי?״ מיה לוחשת בכעס
״על מה את מדברת?״ אני משחקת אותה כאילו לא מבינה
״אל תשחקי אותה מטומטמת! מה זה כל הלאבי דאבי הזה?״ מיה עצבנית ואני יודעת שאני נכנסת לאיזור מסוכן
״יש לי המון מה לספר לך, כשנצא נשב על קפה ואספר לך הכל״ אני מרגיעה אותה
״כדאי לך!״ מיה מפנה כלפיי את אצבעה כמו מורה שנוזפת בתלמיד בכיתה ב׳
״טוב בנות״ טוני חוזר ״אני יוצא לסידורים, תהנו לכם היום ואל תעזו לחסוך על עצמכן״ הוא אומר ויוצא מהבית יחד עם המאבטח.

אנחנו מגיעים למרכז קניות, מיה ישבה מקדימה עם מרקו ואני מאחוריהם
״מרקו אני ומרין רוצות ללכת לבית קפה, יש לך משהו טוב להמליץ?״
וואו מיה לא נתנה לי אפילו הזדמנות להתאוורר קצת בשופינג וישר הוציאה את התותחים הכבדים.
״כן אני אקח אתכן״ מרקו אומר
״לא מאמי, אני ומרין צריכות לדבר קצת, ביחידות״ מיה נוגעת בידו קלות ומורידה את הטון, מי שלא מכיר אותה לא יבין שברגע שהיא מורידה את הטון זה מסוכן להתעסק איתה
״טוני אמר לי לא לתת לכן להיות לבד..״ מרקו נראה קצת לחוץ
״מרקו... אתה לא סומך עליי?״ מיה מחייכת אליו חיוך צבוע
״אוקיי.. מעבר לפינה יש בית קפה נחמד, אני אחכה לכן כאן״ הוא נכנע ללחץ שמיה הפעילה עליו
״מצויין בייבי״ מיה מוחאת כף יוצאת מהרכב וכך גם אני עושה
״ביי מרקו״ אני מנופפת לו ״ביי מרין״ הוא מנופף לי חזרה
אני מסתובבת למיה בחיוך כי הצליח לה אבל היא לא נראתה מחיוכת כלל
״בואי לפה״ היא אומרת בכעס וצובטת לי את היד
״איי מיה מה נסגר איתך תשחררי לי את היד!״ אני רוטנת ומנערת ממנה את ידי
״כדאי לך לספר לי הכל, פשוט הכל! ועכשיו תתקדמי לבית הקפה המזויין״ היא הולכת בזריזות ואני מגבירה את הקצב כדי לעמוד בקצב שלה
אנחנו מגיעות לבית קפה יפיפיה סטייל וינטג׳ שממוקם על הים
״אנחנו נשב בחוץ״ מיה מסמנת למארח שלא דובר אנגלית ממש טוב
אנחנו מתיישבות בחוץ ואני מרימה את התפריט במטרה למשוך קצת זמן
-טראח-
התפריט נופל על השולחן וידה של מיה מונחת עליו
״אל תעצבני אותי תתחילי לספר״ היא אומרת ברוגז
ואני מבינה שאין לי איך לצאת מזה ואני מתחילה לספר לה הכל מההתחלה.
״מהההה????״
״חתיכת אפס!״
״אנס בן זונה מנוול!״
״זבל סוטה!״
״אני ארצח אותווו!!!״
אלו היו התגובות של מיה כשהתחלתי לספר לה על כל מה שקרה, בזמן הזה המלצר הגיע כמה פעמים ומיה נפנפה אותו פעם אחר פעם עד הפעם הרביעית בה הוא ניגש אלינו והיא פשוט צרחה עליו שיביא לנו 2 נס בלי סוכר. אני מרחמת על המלצר המסכן שלא מבין מה נפל עליו.
ואז אני מתחילה לספר לה על החלק שלי, על מה שאני הרגשתי בפעם האחרונה בה שכבנו, אתמול.
״תגידי לי את מטומטמת?!״
״אני אגמור אותך!״
״שלא תעזי להגיד לי שהתאהב...״ היא באה להמשיך וסתמתי לה את הפה בידיי
״לא מיה, אני לא יודעת מה זה, אני רק יודעת שאני מרגישה אליו משהו שלא הרגשתי לאף גבר מיימי.״ אני אומרת בהפסד, זה עבד לו.
״כן יקירתי כי אף גבר לא חטף אנס והרביץ לך אז הגיוני שאת תרגישי אליו רגשות שלא הרגשת מימיך, אבל אלו לא צריכים להיות רגשות חיוביים מטומטמת!״ היא מניחה את ידיה בדרמטיות על השולחן
״תגידי לי גברת מרין, על תסמונת שטוקלהום שמעת??״ היא תופסת בצווארון חולצתי ומתקרבת אליי בצורה מאיימת עם פניה
״ל..לא..״ אני עונה בגמגום ובולעת גוש רוק שנתקע בגרוני
״בטח שלא יקירתי, זה כי את תמימה וסתומה!״ היא לוחשת אך זה נשמע כמו צעקה
״תסמונת שטוקלהום זו תסמונת שהחטופה מתאהבת בחוטף שלה, למרות שאין שום סיבה בעולם שתתאהב באנס רוצח סוטה מזויין״
אני פוערת את פי למשמע דבריה, האם קיבלתי את התסמונת הזו?
״אבל.. אבל זה לא ככה..״ אני מנסה להגן על עצמי
״אז איך זה מרין? בואי תנסי להסביר לי איך זה? אם מרקו היה עושה לי את אותם דברים שטוני עשה לך, את היית מקבלת את זה שאני ׳מפתחת אליו רגש׳?״ האמת שלא, אני הייתי מחרפנת
״לא..״ אני עונה ומשפילה את ראשי
״זהו יש גבול לכל תעלול, אנחנו בורחות מכאן, הפעם את הגזמת!״ מיה אומרת בעצבים
״לברוח? אבל איך?״ אני באמת לא יודעת איך אפשר לברוח ממנו, הוא ימצא אותנו בסוף
״לברוח, יש לנו פה כרטיס אשראי, אנחנו נלך לכספומט להוציא מספיק כסף ונוכל לברוח איתו, נחזור הישר לישראל הבטוחה.״ מיה אומרת בהחלטיות
״מלצר!״ היא מנופפת לו בידה והוא מגיע במהירות
היא מבקשת חשבון ומגישה לו את הכרטיס, הוא לוקח וכעבור 3 דקות מחזיר לנו
״בואי״ היא תופסת את ידי שוב פעם וגוררת אותי דרך המרפסת מחוץ לבית הקפה.
אנחנו ניגשות לכספומט קרוב ואני חשה בגלי חום וסחרחורת, באמת פיתחתי את התסמונת הזו? אני באמת רוצה לברוח? מה אני הולכת לעשות עכשיו
לפתע אני מבחינה במרקו שמרגל אחרינו מרחוק
״מיה, הנה מרקו״ אני מסתכלת לכיוונו ומצביעה עליו והוא נראה מאוכזב מכך שנתפס על חם והתקרב אלינו בתבוסה
״אתה עוקב אחרינו מרקו?״ מיה שואלת אותו ופרצופה זועף
״לא בייבי אני רק..״ מרקו מנסה לחבק את מיה והיא מעיפה את ידו
״חתיכת אדיוט מה הלאה? אתה מתכוון להציץ לנו גם בתאי הלבשה?״ היא מפעילה עליו מניפולציות
״מיה טוני ביקש..״ מרקו מנסה להסביר והיא קוטעת אותו
״זה לא מעניין אותי! ואל תגיד את השם הזה לידי! עכשיו תעוף מכאן.״ היא מנפנפת עם ידה ומרקו הולך. וואו הוא ממש מושפע ממנה.
״אני מוציאה 15 אלף דולר״ מיה אומרת
״מיה זה מלא! טוני יקבל התראה על זה!״ אני נחרדת
״זה לא מעניין אותי מרין, עד שהוא יספיק להבין מה קורה אנחנו כבר נהיה בתחנת משטרה״ היא אומרת בהחלטיות ומוציאה את המזומן
״מה נעשה עם כל הכסף הזה?״ אני מנסה באמת להבין למה זה טוב
״אנחנו נשכיר רכב ונקנה טלפונים
נסע לתחנת משטרה הכי רחוקה מכאן, כך שלא יהיה סיכוי שתהיה לו השפעה על התחנה בדרכים מלוכלכות״
החלטתי לא להתווכח עם מיה ולבטוח בה, עם כמה שאני מרגישה לא בטוחה בלברוח מטוני, אני מבינה שזה לא הגיוני ושהוא רע לי, אני מחליטה לעשות בדיוק מה שמיה אומרת
אנחנו הולכות לחנות טלפונים קרובה וקונות כל אחת את האייפון הכי חדש בשוק, וסים קארדים לאחר מכן מחפשת מספר של נהגי מונית ומזמינה מונית.
״הוא מגיע עוד 5 דקות, תנסי לא להתבלט עד אז״ היא מעדכנת אותי ואני מהנהנת
כעבור 5 דקות המונית באמת מגיעה ואנחנו עולות עליה
״שלום נהג, קח אותנו לתחנת המשטרה שהכי רחוקה מכאן״ מיה אומרת לו והנהג מסכים
אנחנו עוברות על פני מרקו שיושב ברכבו ומתכופפות כך שלא ישים לב אלינו, וברגע שיצאנו משדה הראייה שלו פלטתי אנחת רווחה ענקית.
״יהיה טוב אחותי, אנחנו נצא מזה״ מיה אומרת ומחבקת אותי.