הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
טאהיונג מזיז את כתפו באינסטנקטיביות קצת מהר מדי, מרים את עיניו למעלה ונתקל במבט מבוהל ומלא אשמה. זה התלמיד שיושב שני שולחנות מאחוריו ולפי הבעת פניו לא הייתה לו שום כוונה להבהיל את טאהיונג.
"מצטער," הוא עונה ישירות, מרחיק את ידיו ומשלב אותן מאחורי גבו.
השיער שלו שחור וארוך, הוא נמוך, רזה ולבוש כולו בבגדים בצבע שחור. כל אחד היה חושב שזה מראה מדכא איתו צריך להגיע רק לבתי קברות, אבל טאהיונג חושב שהתלמיד הזה נראה לא רע בכלל בלבוש הזה: חולצה, ג'קט שנסגר על כפתור אחד, מכנסיים צמודים ונעליים סגורות. בראשו של טאהיונג עוברת המחשבה שהוא בכלל לא נראה כמו תלמיד, אלא יותר כמו מישהו שהגיע לפגישה חשובה. מאוד חשובה.
"רוצה לבוא איתי לקפיטריה?" הוא שואל, וגבותיו של טאהיונג מתרוממות בהפתעה.
הוא לא יודע האם זה סימן טוב לכך שמישהו מנסה להתחבר איתו, אבל הוא מסכים. שניהם משאירים את חפציהם בכיתה והולכים לקפיטריה שהייתה פחות המונית ממה שטאהיונג חשב. בדרך לשם, התלמיד מציג את עצמו כמין יונגי ומציין שהשיער של טאהיונג נראה מטורף. טאהיונג מסכים איתו, ומספר שלצערו המנהלת פחות אהבה. יונגי מביע את הבנתו, אומר שכולם טיפשים וקונה לטאהיונג קפה. ככה סתם, בלי לשאול כלום, הוא לוקח מהדלפק שני כוסות פלסטיק עם קפה קר ומניח אותם בשולחן הרייק בו בחרו להתיישב.
טאהיונג עד הרגע האחרון לא הבין שאחת הכוסות בשבילו. רק כשיונגי דחף אותה לכיוונו, הוא התחיל לסרב למשקה, אבל יונגי אמר שכבר אין לו ברירה.
"ואם אני לא אוהב קפה?" שואל טאהיונג, עדיין מתלבט אם לשתות מהמשקה. אין עליו כסף והוא לא רוצה להרגיש חייב, אבל זה לא נראה כאילו שיונגי משאיר לו ברירה.
"נו באמת," הוא מגחך, נשען לאחור על גב כיסא הפלסטיק ומשלב את הידיים על החזה. "פשוט תקבל את המחווה המקסימה שלי." הוא מחייך עם קצוות שפתיו ומראה שכוונותיו תמימות, אבל טאהיונג עבר כמה דברים בחיים והוא לא בטוח שהוא רוצה לבטוח ביונגי. "אז, היום הראשון שלך התחיל מזה שה מנהלת התנפלה עלייך, זה כבר מעולה." מהנהן לעצמו יונגי, מושך יד אחת בשביל לקחת את כוס הפלסטיק ולהצמיד את שפתיו אל הקשית השחורה. הוא מוציא מכיס הג'קט משקפיים שחורים ומניח אותם על ראשו. "וכמה זמן ריתוק קיבלת?"
"חצי שעה, כי זאת פעם ראשונה." עונה טאהיונג.
"עדיין טראגי." נאנח יונגי. "אה, אתה תעביר את הריתוק עם האח של הפסיכופת." הוא נזכר לפתע ועיניו מתרחבות.
"מי?" טאהיונג לא מבין.
"ראית את בול העץ בכניסה הבוקר?" שואל יונגי.
"בול עץ?" טאהיונג כבר מתחיל להתחרט על זה שעבר לבית הספר הזה. כנראה שלהסתמך על תגובות טובות באינטרנט היה טעות.
"בטוח ראית אותו, הוא ממש חסם את הכניסה והמנהלת הייתה ממש עצבנית בבוקר בגללו." מסביר יונגי.
"בטח הייתי עסוק מדי בזה שהיא צעקה עליי."
"כנראה," יונגי מסתכל סביב, כאילו מחפש מישהו, ואז נשען עם גופו קדימה, מתקרב אל טאהיונג. "השולחן האחרון שליד הדלפק."
וטאהיונג לא צריך יותר מזה. הוא משאיר את מבטו על יונגי עוד כמה שניות ואז מזיז את ראשו הצידה, מעביר את אצבעותיו בשיערו, כאילו מסדר אותו, כשבעצם מסתכל לכיוון השולחן עליו יונגי דיבר. שם יושבים חמישה תלמידים, אחד מהם ממש על השולחן, והם יותר עסוקים בלדבר מאשר בלאכול.
"רואה את הזה שיושב על השולחן?" שואל יונגי בחצי לחישה בזמן שמבטו של טאהיונג עדיין מופנה לכיוון ההוא. "פארק ג'ימין. נתנו לו ריתוק על בול העץ שאח שלו גרר לכניסה."
"נתנו לו ריתוק על משהו שאח שלו עשה? למה?" טאהיונג מקמט את מצחו ולא מבין כלום.
"למנהלת לא ממש אכפת את מי להעניש ואם היא לא מוצאת את הפסיכופת, אז היא תמצא את ג'ימין ותפיל את כל האחריות עליו. זה קורה די הרבה וכל פעם מחדש הולך לשיחה לוהטת בין התלמידים." מסביר יונגי ולוגם מהקפה שלו. "ועכשיו תוריד את המבט, כי אתה מתחיל לבהות."
טאהיונג מפנה את ראשו באותו הרגע, תופס את הכוס בידו, מרים אותה, ומצמיד את הקשית לשפתיו, מוצץ את הקפה הקר והדי מגעיל. אבל אפשר להתרגל אליו.
כמו שאפשר להתרגל לכל הטרלול שקורה במקום הזה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
