טאהיונג רץ במסדרון הכמעט רייק לחלוטין. איזושהי מורה צועקת לו מדוע לא נמצא בכיתה, אבל הוא מתעלם לחלוטין, יורד במורד המדרון וממשיך לרוץ. השיער הכחול שלו מתנוסס לאחור, הריאות נמצאות במחסור קריטי באוויר, אבל הוא לא נעצר עד שמגיע למשרד של המנהלת.
"יונגי!" מחוץ למשרד יושב חברו, אשר מרים את מבטו המופתע אל טאהיונג שנעצר מולו ומתחיל להתנשף. "אתה בסדר? מה קרה?" יונגי לא נראה בסדר. יש לו פנס בעין שרק מתחיל להכחיל ולהתנפח, פצע קטן בקצה השפה ונייר טואלט מגולגל בתוך האף שסופג את הדם שכבר לא יורד.
"מה אתה עושה פה? תחזור לשיעור." מצווה עליו יונגי, אבל טאהיונג כנגד מילותיו מתיישב לידו ושולח מבט אל הסגן המנהלת, שיושב ובוהה בהם דרך משרדו בהבעת פנים חמוצה.
"למה רבת מכות עם נאמג'ון? הוא בפנים?" טאהיונג מציף בשאלות וממשיך להסתכל על גופו של יונגי בדאגה. "למה לא לקחו אותך קודם לאחות?! כמה חוסר אחריות!"
"אני בסדר," מצקצק יונגי בלשונו. "האידיוט הדפוק הזה שם, בעצמו התנפל עליי, לך תדע למה."
יונגי לא רוצה לספר לטאהיונג את האמת, אבל מניח שהוא הבין חלק מזה כבר לבדו. בכל זאת, את התיק הרייק של טאהיונג ג'ימין לקח לכיתה, והוא כנראה גם זה שסיפר לו שהם רבו מכות ונשלחו לבירור אצל המנהלת.
"ג'ימין אמר לי ששפכת על הראש שלו חול מהתיק שלי." מספר טאהיונג ויונגי משעין את ראשו לאחור על הקיר הקר, עוצם את עיניו, מתחרט על זה שלא לקח את התיק איתו. הוא מרגיש את המבט של טאהיונג על פניו, את הדאגה שיש בעיניו, ומרגיש שעשה משהו נכון עבור האדם הנכון. לא משנה איזה עונש יקבל, בין אם ריתוק או השעייה, זה יהיה שווה את זה.
"הוא ניסה להתבריין אליך." ליונגי אין טעם לשקר יותר. "החזרתי לו. שלא יתעסק."
יונגי מרגיש את ראשו של טאהיונג נח על כתפו בזהירות. הוא לא רואה את זה, אבל טאהיונג מחייך בעצב קל, מרגיש תחושות מעורבות בבית החזה.
"תודה." הוא אומר ליונגי מכל הלב וחושב על זה שאולי מה שהוא היה צריך בחייו הקודמים זה לא לברוח מהם, אלא מישהו כמו יונגי שיוכל לעמוד שם לצידו. טוב, לפחות עכשיו יש לו אותו.
YOU ARE READING
MY BOI // VKook
Fanfictionהם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
