הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
"איך אתה מרגיש עם זה שעכשיו כולם יודעים שהחבר שלך הומו?" שואל נאמג'ון לפתע. בגלל שהוא לא עבד בכלל, יונגי הפיל עליו את החלק האומנותי, אבל זה לא הצליח להשתיק אותו להרבה זמן.
"אמור להיות לי בעיה עם זה?" שואל יונגי בהרמת גבה.
"לא יודע," נאמג'ון מושך כתפיים. "אתה בטח כל היום שומע איך יורדים עליו. אה, בעצם, הוא יוצא עם ג'ונגקוק, אז כולם סותמים את הפה.
"אני שומע קנאה בקול שלך." אומר יונגי בלי להוריד עיניים ממסך המחשב והמסמך שפתוח עליו, אבל עדיין שם לב לכך שנאמג'ון קופא עם טוש פתוח בידו.
נאמג'ון משתתק שוב ויונגי ממשיך לכתוב, אך לא לעוד הרבה זמן.
"הייתי מאוהב בג'ימין." נאמג'ון אומר זאת ממש בשקט, אבל יונגי שומע את זה היטב. האצבעות שלו נעצרות מעל המקלדת והוא מעביר את מבטו אל נאמג'ון, שממשיך לצבוע את האותיות בלון שצייר.
"באמת?" יונגי לא יודע למה הוא שואל את זה.
"באמת." נאמג'ון לא יודע למה הוא ממשיך לשבת כאן ולצבוע כאילו שהוא בכיתה טיפולית.
"ואיך אתה?" ביונגי מתעוררת דאגה מוזרה. הוא יודע שהוא וג'ימין לא מדברים יותר ושנאמג'ון כנראה קיבל את זה קצת יותר קשה ממה שהוא מראה.
"מתגבר."
נאמג'ון לא מוסיף מילים.
יונגי שותק דקות ארוכות, לרגע כותב, לרגע בוהה בנאמג'ון, תוהה מה להגיד והאם צריך בכלל להגיד משהו.
ואז הוא מתרומם.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אבל הוא לא יכתוב שהפעם זה הוא שהוציא את נאמג'ון מהספרייה.
