MY BOI // VKook

❃.✮:▹ פרק 20 ◃:✮.❃

🎶 Lana Del Rey - Brooklyn Baby

ג'ונגקוק מכיר את האנשים הדרמטיים האלה שחושבים שלכל יום עצוב אפשר לקרוא דיכאון ולכל מצב של בכי התקף חרדה, והוא, בלשון המעטה, לא אוהב אותם. הם לא מרוצים מכלום, תמיד יש להם טענות לא ציניות בכלל על מר גורלם ורוב הזמן הם רק מורידים את מצב רוחו אותו הוא משתדל להשאיר מרומם במהלך היום.

אבל כשג'ונגקוק רואה את טאהיונג מתחיל לרעוד ולהיחנק, הוא מבין שהעניין פה לא באירוע עובר דרמטי, אלא במשהו אמיתי. טאהיונג באמת נכנס להתקף חרדה והיחיד שיכול לעזור לו שג'ונגקוק.

הוא מתיישב לידו, מוריד את הידיים שלו מפיו בשביל שיהיה לו יותר אוויר, אבל זה לא עוזר, טאהיונג כאילו נמצא בתוך לופ משלו ממנו אין מוצא. ג'ונגקוק נבהל, ואם זה היה כל אחד אחר הוא היה קורא למישהו אחר שיעשה את העבודה, אבל מה אם עד שמישהו אחר יגיע טאהיונג יהיה כבר במצב הרבה יותר נורא? ג'ונגקוק מבין שהוא חייב לפעול עכשיו.

"היי, טאהיונג," ג'ונגקוק מנסה לפקס את מבטו עליו ומניח את כפות ידיו על הכתפיים של טאהיונג. "אתה שומע אותי? תסתכל עליי. אני צריך אותך כאן, איתי." הוא מדבר ברוגע והוגה כל מילה בבירור. האישונים של טאהיונג מתרוצצים על הפרצוף של ג'ונגקוק בטירוף מוחלט. "אני צריך שתהיה איתי, בסדר? אתה שומע?" ג'ונגקוק מרגיש איך הרעד נפחת קלות ורואה את טאהיונג מהנהן בחרדה, עדיין לא ממש מבין היכן נמצא ומה קורה. "אני צריך שתנשום איתי, בסדר? בוא ניקח נשימות עמוקות ביחד." הוא אומר לו, תוך כדי מלטף את כתפיו באופן מרגיע.

ג'ונגקוק לוקח נשימה עמוקה ומוציא, לוקח עוד נשימה, מחזיק בריאותיו, ומוציא. אין לו שום מושג מה הוא עושה, אבל טאהיונג מתחיל לחזור אחריו. "כן, ככה." ג'ונגקוק מעודד אותו להמשיך לקחת נשימות עמוקות איתו, רואה איך האישונים שלו מתמקדים בשפתיו ומרגיש את הרעד פוחת תחת אצבעותיו.

זה נמשך כך מספר דקות עמוקות, בהם שני תלמידים בחצר פשוט יושבים ונושמים.

"אילו דברים מרגיעים אותך?" שואל לפתע ג'ונגקוק, ממשיך לקחת נשימות עמוקות בין לבין. הוא מעביר את כפות ידיו מהכתפיים של טאהיונג אל כפות הידיים שלו, נאחז בהן.

"אני... אוהב לצייר." ממלמל טאהיונג. "ולשמוע שירים של לנה דל ריי."

"החבר שלך בלהקה והוא מנגן בגיטרה כשאתה שר לו ריד?" מצטט ג'ונגקוק משפט משיר ידוע של הזמרת.

טאהיונג צוחק, וג'ונגקוק לא מבין איך דאמין יכל לפגוע בילד כל כך יפה.

"וזה מה שאתה עושה בזמנך הפנוי? מצייר ושומע את לנה דל ריי?" שואל ג'ונגקוק.

"זה נשמע כאילו שאתה מזלזל." מגחך טאהיונג.

"להפך, מאוד מעריך. חסר לך רק לשתות יין תוך כדי." אומר בשעשוע ג'ונגקוק, מוצא את עצמו מחייך חיוך חושף שיניים אל טאהיונג שממשיך לקחת נשימות עמוקות גם ללא עזרתו.

"תן לי כמה שנים לזה." טאהיונג ממקד את מבטו על חיוכו. "אני אוהב גם להדביק קריסטלים קטנים על משבצות וליצור מזה תמונות."

"וואו, פה בלבלת אותי." עונה ג'ונגקוק, מקמט את מצחו.

"יש מלא כאלה באינטרנט, אתה צריך לראות בשביל להבין." מסביר טאהיונג בחיוך עדין.

"ואתה תראה לי?" בקולו של ג'ונגקוק יש ניצוץ של תקווה.

"כמובן. מי יעשה את זה מלבדי? תגיע יום אחד אליי הביתה ואני אראה לך את הקולקציה שלי." טאהיונג מתחיל לנשום רגיל, מרגיש רגוע ובטוח עם ג'ונגקוק. אותו ג'ונגקוק ממנו כל בית הספר מפחד.

"בטוח שאתה רוצה להזמין הביתה פסיכופת?" שואל ג'ונגקוק וחיוכו הזרחני אליו טאהיונג הספיק כבר להתרגל נעלם.

"אני לא חושב שזה כינוי שמתאים לך." אומר טאהיונג, מסתכל בעיניים של ג'ונגקוק בכנות טהורה.

"אז מה מתאים לי?"

ג'ונגקוק לא רוצה להראות זאת, אבל הוא מצפה לתשובה. הוא לא יודע מה הוא רוצה לשמוע, אבל הוא רוצה לשמוע משהו.

"לא יודע..." ממלמל טאהיונג, מטה את ראשו הצידה קלות. "ברוקלין בייבי?" הוא שואל עם צחקוק קטן.

ג'ונגקוק מחייך אליו, מרגיש שקיבל את מה שרצה לשמוע.

"זה טייטל קשה להשגה, אתה יודע. לא מקבלים אותו סתם ככה. צריך להיות מגניבים באמת עבורו." מסביר טאהיונג תוך כדי צחקוק.

"תראה לי עוד מישהו בבית הספר הזה שעלה על הגג ושלשל משם דגל גאווה ענקי שהמנהלת לא הצליחה להוריד שבוע." ג'ונגקוק אומר בגאווה קלה.

"באמת?"

"כן, זה קרה בשנה שעברה כשהיא זרקה כמה מילים על זה שמצעד הגאווה מיותר, אז רדפתי אותה במשך חודשים עם דגלים. עד הבית שלה הגעתי." ג'ונגקוק קורץ.

"וואו, אתה באמת ברוקלין בייבי." מהנהן טאהיונג, מעריך את המעשה המטורף שעשה ג'ונגקוק ובוחר לא לקרוא לו פסיכופת כמו כל השאר.

טאהיונג, דרך אגב, לא שם לב לכך שכפות ידיו נמצאות בתוך אלו של ג'ונגקוק עד הרגע בו מתחילה ההפסקה והם נאלצים לקום מהדשא. ג'ונגקוק לעומתו, אחז בכפות הידיים של טאהיונג בהערצה מוחלטת מההתחלה ועד הסוף.