MY BOI // VKook

❃.✮:▹ פרק 5 ◃:✮.❃

על הדפים במחברת של טאהיונג הם מדברים על גני ילדים ולמה זה מקום כל כך מלחיץ. מגלים ששניהם בנים יחידים במשפחה ומסכימים שהבדידות עדיפה על לריב עם מישהו על השלט של הטלוויזיה. מזה הם עוברים לשיחה על האחד והיחיד - ג'און ג'ונגקוק - שהפך לג'ימין לאח חורג באופן רשמי בשנה האחרונה. ג'ימין כותב על זה שהאימהות שלהם הכירו במוזיאון, יצאו למספר דייטים, הפכו לזוג ולאחר חצי שנה כבר עברו לגור ביחד. ג'ימין היה לחוץ בהתחלה מזה שיהיה לו אח, אבל כשגילה איזה מין אח הוא, הבין שזה יותר גרוע מסרט אימה. כך, הם חיים ביחד כבר קצת יותר משנתיים וג'ימין כל כך רגיל למה שג'ונגקוק מהולל, שהוא כבר מתעלם ממנו. טאהיונג מתבדח ושואל האם ג'ונגקוק מביא כל בוקר בולי עץ לבית הספר. ג'ימין מחניק צחקוק ומשתעל, אומר שדבר כזה קורה בפעם הראשונה, אבל בטוח לא האחרונה.

כשהשעון מעל הלוח מתקרב לשעה 16:00 שניהם כבר ארוזים ומוכנים לצאת לסושייה הקרובה.

ג'ימין מרים שלוש אצבעות, מוריד לשתיים, ואז לאחת, מצפה לצלצול, אבל במקום זה הדלת נפתחת בבעיטה ומבהילה את כל הנותרים בכיתה. שלושה - אם לא לספור את טאהיונג וג'ימין.

כולם מסתכלים אל הדלת בציפייה כשבפתחה מופיע נער שרירי עם שיער ארוך שנוגע בכתפיים ופוני שנופל על העיניים. הוא לבוש בבגדים שחורים ופשוטים, מסובב צרור מפתחות על האצבע.

"מה שלומך, מר יון?" הוא פונה אל המורה.

"נפלא, ג'און ג'ונגקוק. הגעת לריתוק?" המורה מניח את משקפי הראייה על הראש ומרים גבה.

"באתי לאסוף את אחי הקטן." מחייך ג'ונגקוק חיוך כה תמים ומתוק, כאילו הגיע לגן ילדים לקחת את הפעוט הקטן שהשאיר פה בתחילת היום. ג'ונגקוק, עם אותו החיוך, מעביר את מבטו מהמורה אל פינת הכיתה, מסתכל על ג'ימין שנראה כועס ומופתע בו זמנית.

טאהיונג מביט על האינטרקציה ביניהם מהצד ומבין שג'ימין בטוח לא ציפה לראות את ג'ונגקוק מגיע. וכשמבטו של ג'ונגקוק נוחת עליו, כמו נוצה קלה, עורו של טאהיונג הופך לעור אווז.

הצלצול מצלצל וג'ימין נעמד, תופס בידו של טאהיונג, שלוקח את הילקוט שלו ברגע האחרון, וגורר אותו אל שולחן המורה. הם לוקחים את הטלפונים שלהם, וג'ימין בלי להסתכל בכלל על ג'ונגקוק, יוצא מהכיתה.

ג'ונגקוק אומר להתראות למורה והולך אחריהם, ממשיך לסובב את צרור המפתחות באצבע המורה.

"למה באת?" ג'ימין הולך במסדרון וממשיך לגרור אחריו את טאהיונג. הוא אפילו לא מסתכל על ג'ונגקוק מרוב כעס.

"אמרתי לאימא הטובה שלי שאתה בריתוק והיא אמרה לי לא להיות זבל של בנאדם ולקחת אותך." אומר ג'ונגקוק וג'ימין מסתובב אליו באותו הרגע. הוא עוזב את ידו של טאהיונג ומצמצם בניהם את הפער במספר צעדים, מסתכל עליו מלמטה בגלל שג'ונגקוק גבוהה יותר, אבל מבטו, חייב לציין, מאיים מדי ביחס לגובה.

"אז אתה קורא את הציוצים שלי, אבל לא מועיל בטובך לענות לי להודעות?" ג'ימין חורק שיניים, מסתכל על הפרצוף של ג'ונגקוק שהבעת פניו לא משתנה - החיוך הקליל לא נמחק משפתיו. "אתה בכלל מודה לזה שאני לא אמור לקבל עונשים על הדברים שאתה עושה?" ג'ימין שואל בקול רם יותר.

"לפחות יצא לך משהו מהריתוק הזה." ג'ונגקוק מרים את מבטו מג'ימין אל התלמיד החדש שעומד במרחק של כמה צעדים מהם, נראה מפוחד ולא יודע מה לעשות עם עצמו.

ג'ימין נאנח ומגלגל עיניים, יודע שאין לו למה להתווכח עם ג'ונגקוק ולנסות להכניס משהו לשכל הלא בריא שלו. הוא מסתובב, לוקח את טאהיונג בידו וממשיך ללכת, זורק לבסוף, "קח אותנו לסושייה הקרובה."