הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"
כמה טוב שזה נגמר, וואו, כמו הקלה על הלב." מחייך יונגי כשהוא ונאמג'ון הולכים במסדרונות בדרך לכיתות שלהם.
"כן, אה? לא צריך יותר לסבול אותך." מסכים איתו נאמג'ון.
"אתה זה שבגללו בכלל לקח לנו כל כך הרבה זמן!" נוזף בו יונגי.
"ואתה סתם בלתי נסבל." הוא פולט גיחוך קצר. "היא אפילו לא תפתח את העבודות הללו, למה כל ההשקעה הייתה?"
"חשוב לי להגיש נורמלי!" יונגי נעצר ליד כיתתו ונאמג'ון נעמד מולו במרחק של כחצי מטר.
הם מסתכלים זה על זה, מבינים שעכשיו באמת אין שום דבר שיחבר ביניהם. לא ג'ימין ולא עונשים. עכשיו הם משוחררים זה מזה ויכולים ללכת לכיוונים שונים, כל אחד לכיתתו, ולא לדבר יותר לעולם.
"תגיע למסיבת הסילבסטר?" שואל יונגי לפתע.
"לא יודע, יש עוד חודש שלם." נאמג'ון מושך כתפיים.
"צודק, יש עוד חודש שלם." נאנח יונגי. "אז... ביי." הוא שולח חיוך קצר אחרון אל נאמג'ון שמסתכל עליו לשתיקה עוד מספר שניות עד שמסתובב וממשיך ללכת במסדרון. יונגי צופה בו נכנס לכיתה שלו ומרגיש דקירה לא נעימה בבית החזה.
