הם אומרים לטאהיונג שהוא צריך להיזהר מג'ונגקוק, והוא באמת נזהר. הוא באמת מקשיב ובאמת שומר על מרחק. מי שלא עושה את זה הוא ג'ונגקוק עצמו, שכבר ביום הראשון מסמן את התלמיד החדש כמטרה.
טאהיונג הולך לבית הספר מלא בספקות וחששות שעתידות לממש את עצמן.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
טאהיונג יכול להעלות הרבה השערות, אבל אף אחת מהן לא תקבל הוכחה עד שהוא יגיע לבית הספר. הוא הולך ברחוב, עובר בין עוד תלמידים שסוחבים ילקוטים על גבם ממש כמו הוא עצמו וחושב מה מצפה לו בפנים. הוא בכלל לא יודע האם זה ג'ונגקוק שכתב לו אמש, אבל אם זה לא הוא, אז מי כן? זה לא יכול להיות מישהו שלא תלמיד מכיתתם ולטאהיונג לא יצא לשמוע על מישהו אמיץ יותר מג'ונגקוק. זה גורם לו לחשוש. מה יש לו לרצות ממנו ולמה שיהיה אכפת לו מצבע השיער שלו? מה כבר יעשה שאפילו המנהלת לא תפנה אליו בנושא? טאהיונג, בכל זאת, העביר רק יום אחד בכותלי בית הספר החדש ועוד לא יודע למה ג'ונגקוק מסוגל ומה הקווים האדומים שלו, אבל כנראה עתיד לגלות קצת יותר על האופי הקיצוני שלו היום.
טאהיונג מתכוון לשקר לעצמו - ג'ונגקוק מלחיץ אותו. ההתנהגות המוזרה אתמול, העובדה שהפליל את ג'ימין ודברים ששמע עליו. הוא לחלוטין לא התיפוס הפשוט. מה שעוד יותר מלחיץ שהוא לא נכנס לשום תבנית רגילה. הוא לא בריון, בטח שלא חנון, לא נראה לוחם צדק ולא הליצן של הכיתה. הוא כלום מהכל.
כשהוא במרחק של שלוש דקות מהשער, צלצול טלפון מגיע אליו. זה יונגי.
"הלו?"
"טאהיונג, אתה בדרך?" קולו של חברו החדש נשמע לחוץ בצד השני של הקו, ושהוא במקום המוני, כנראה כבר הגיע לבית הספר.
"כמה דקות מגיע." מודיע טאהיונג.
"אתה חייב לבוא מהר." אומר יונגי.
"למה?" טאהיונג באינסטנקטיביות מגביר את קצב צעדיו. "מה קרה?"
"ג'ונגקוק הזה... לעזאזל." יונגי ממלמל לעצמו. "תבוא, בסדר? תגיע מהר." והוא מנתק, משאיר את טאהיונג ללא הסברים וללא תשובות, כשכל מה שנותר לו זה לראות בעצמו מה קרה.
או יותר נכון... מה ג'ונגקוק עשה.
טאהיונג הולך במהירות, כמעט רץ. הוא מגיע אל השער, עובר את החצר הקדמית בה כבר תופס מספר מבטים עליו ומשהו בו יודע בוודאות שזה לא בגלל שיערו הצבוע. הוא עובר דרך דלת הכניסה הגדולה ונעצר, קופא ממש בפתח, כי כבר משם הוא יכול לראות את זה.
