טריגר

פרק 3

אצל כל המין האנושי הפחד מהלא נודע תמיד היה חזק, והטירונים לא היו יוצאי דופן בקטע הזה. אהבתי להפעיל את הטריק הזה על החניכים שעשו צרות. כך יכולתי לשמור אותם קצר. אבל כנראה שזה לא עבד על רוני. כל השבוע הייתי על קוצים בגללו. מעניש ללא הרף בדברים קטנים ומידיים. אבל כשהגיע יום שישי וכל המחלקה עמדה ב-'ח' גדולה והמ"מ הקריא את נהלי היציאה מהבסיס, הרגשתי את השמחה ממלאת אותי מבפנים.

"ועכשיו המפקד של הכיתה השנייה יקריא את אלה שקיבלו שעות ביציאה ואלה שסוגרים שבת."

גל של לחשושים עבר בקהל.

"שקט." אני קורא לסדר ומתקדם למרכז. הטירונים משתתקים לאיטם. "השלושה שנשארים השבוע שבת הם: גיא רובינשטיין, גיורא שזר ורוני בן-חיים."

שמעתי אנקת ייאוש. אפילו בלי להביט, ידעתי שזה רוני. האחרים לא היו מהכיתה שלי והמפקדים שלהם הודיעו להם מראש על העונש. אני בחרתי לדלג על השיחה בארבע עיניים. המשכתי להקריא את שמותיהם של אלה שקיבלו שעות ביציאה תוך כדי שאני נאבק בחיוך.

"משוחררים." אמרתי לבסוף.

נשמעה שאגת שמחה והצעירים רצו אל שערי הבסיס, סוחבים איתם את הקיטבגים. המפקדים כבר התפזרו וגם אני התכוונתי לעזוב כשהרגשתי מישהו תופס אותי בכוח ומסובב אליו. לא הופתעתי לגלות שזה רוני.

"כן, חייל. אל תסחף." ניערתי את אחיזתו ממני.

"אתה לא יכול להשאיר אותי שבת."

"אתה רואה שכן."

"אני הולך."

"אתה מוזמן. תחזור לריתוק של חודש, או כלא. תלוי עד כמה אני אהיה נחמד." ידעתי שחומרת העונש לא תלויה בי, אבל הטירון לא ידע.

"אמא שלך..."

"בן-חיים, אל תתגרה במזל שלך."

"מזל, עאלק..."

הוא עזב למגורי הטירונים ואני המשכתי לחדרי, לארוז את חפציי. עמד להיות לי סופ"ש מהנה עם החברים שלי ורציתי לצאת מהבסיס כמה שיותר מהר.

***

הבאר 'טריקסטר' בדיזנגוף, היה מקום הבילוי החביב עלי ועל החברים שלי כשיצא לנו להיפגש בסופ"שים. והערב לא היה חריג בשום צורה. התקלחתי, עליתי על אזרחי ושמתי את פעמי אל מקום המפגש.

גבריאל, יוני ונדב כבר תפסו שולחן וכשניכסתי מיד סימנו לי להצטרף. גבריאל בריטי טיפוסי עם מבטא בולט, עלה לארץ רק לפני שנה. יוני קצת נמוך וקצת שמנמן, לא משנה כמה פעמים ניסיתי לסחוב אותו איתי לחדר כושר, הוא היה מבלה את רוב הזמן בלחמם את המכשירים עם התחת שלו במקום להתאמן. ונדב הוא פשוט נדב. מרוקאי כמוני. וזה היה יכול לסכם את התיאור שלו.