הנשימה שלי כבדה, שכבה דקה של זעה מכסה אותי כמו עור שני. הגוף הערום תחתי מתפתל ורועד ללא שליטה. זה מדליק אותי עוד יותר ואני דוחף את הזין שלי בין רגליה בחוזקה. האנקה שלה כמו מוזיקה לאוזניי.
"עוד." היא לוחשת.
והמילה הזאת הורסת את הרגע.
"תסתמי." אני חוסם את הפה שלה עם היד שלי. וממשיך בתנועת המותניים שלי.
ידיה מתחילות להפריעה לי כשהן חובטות בגבי.
"תירגעי." אני אומר לה, אבל אין לזה שום אפקט. היא ממשיכה להיאבק.
אני תופס את שתי ידיה ונועל אותן באחיזה לצדי ראשה. לצערי הפה שלה נשאר חופשי והיא מתחילה לקלל אותי. עוד מספר תנועות והיא גומרת שוב. רצף הקללות נקטע כשהיא מתחילה לגנוח. אני מוריד את הראש שלי אל האוזן שלה ונושך. כנראה חזק מדי, כי היא שוב מתחילה להיאבק.
"למה את עושה לי חיים קשים?" אני תופס אותה מהמותניים והופך על הבטן. אני יודע מניסיון שבתנוחה כזאת כמעט ואין לה אופציה להתנגד. כשאני חודר אל החמימות הרטובה שלה שוב, ידיה נקמצות לאגרופים על הסדינים שלי. אבל אז היא מתחילה להתפתל כמו נחש.
"תשכבי בשקט." אני פוקד עלה וסוטר לישבן שלה.
"די!" הצעקה שלה נרגזת.
"למה את עושה את זה קשה?" אני נשען אליה ומנשק את עורפה. "תשתחררי קצת." אני מלטף את גופה ומנסה להביא אותה לשיתוף פעולה, אבל כנראה שזה לא הולך לעבוד, אני תופס את מותנייה, ואחרי מספר דחיפות חדות גומר עם העניין.
בזמן שאני מנסה להתאושש מגלי האורגזמה שלי, היא דוחפת אותי מעליה ומתחילה להתלבש.
"אתה בהמה."
"חשבתי שאת אוהבת את זה אגרסיבי." אני מתהפך על הגב ומביט בה.
"כן, אבל שלא תחלק לי הוראות." היא יורה לעברי.
"אני לא מבין מה הקטע שלך." אני מושך את עצמי לישיבה. "גמרת לפחות שלוש פעמים, יכולתי להמשיך, אם לא היית כזאת עצבנית."
"אני עצבנית, כי אתה מעצבן!"
אני לא יכול שלא לגלגל עיניים לעומת המשפט חסר התוכן השלה.
"אז את יודעת איפה דלת." אני נשען עם גבי אל הקיר ומדליק סיגריה. "ותוציאי את הסיליקון מהחזה שלך, זה לא מושך בשיט."
"בהמה!" היא צווחת ועוזבת בצעד נחוש.
אולי הייתי מתרגש אם זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לי עם בחורה. עכשיו זה רק השאיר טעם לוואי לא נעים בפה שלי.
אחרי שאני שומע את דלת הכניסה נטרקת, אני קם, מוריד מעלי את הקונדום ושם זוג בוקסרים. לא טורח לשים עלי עוד משהו, אני יוצא אל המטבח. זה כבר אחרי חצות, אבל אני חייב קפה.
בזמן שאני מוזג לעצמי את מנת הקפאין שלי, קובי יוצא מהחדר שלו.
"זה נגמר?" שואל בחשש, מבטו משוטט ובודק אם השטח נקי.
"כן." אני מאשר. "רוצה גם?" אני מרים מעט את הקומקום.
"לא, אני מתכנן ללכת לישון הלילה. רציתי להתקלח, אבל פחדתי להיקלע לאש צולבת."
אני לא מגיב לסרקזם שלו וזה גורם לו לבוא ולהתיישב ליד השולחן מולי. אני לוגם את הקפה המר וזה מרגיע מעט את הייאוש שלי.
"למה הן אלה?" אני פונה אל החבר שלי.
"מי? הנשים?"
"כן. הן מקבלות את כל מה שהן רוצות ועדין אי אפשר לרצות אותן." אני מדליק עוד סיגריה, רק כדי להעסיק את עצמי במשהו.
"אתה כנראה לא שם לב, אבל אנחנו כבר לא בצבא."
"שמתי לב." לא הצלחתי לדכה את המרירות בקולי. לא אהבתי את האזרחות בכלל.
"ושמת לב שאתה כבר לא מ"כ?"
"כן."
"אז תפסיק להתנהג כמו המפקד של כולם והחיים שלך יהיו קלים יותר."
"חאלס להטיף לי."
"אם אני לא אטיף לך, אז מי כן?"
אני לא תורח לענות על השאלה הרטורית שלו. אנחנו ממשיכים לשבת בדממה עוד זמן מה עד שני שוב מתפרץ.
"אזרחות זה חרא. כל שמוק עושה את מה שבא לו. אין סדר, אין חוקים."
"נשמע שאתה מת לחזור לצה"ל."
"האמת, לא הייתי מתנגד." אני מכבה את הבדל במאפרה ומסיים את מה שנשאר מהקפה. הוא כבר קר אבל לא באמת אכפת לי.
"אני מציע לך להיזכר בחיים שלפני הצבא. אולי זה יעזור לך להסתגל לאזרחות." הוא טופח על כתפי והולך למקלחת.
אני נשארתי לשבת ולבהות מחוץ לחלון. השירות הצבאי שלי נגמר בצורה אנטי קליימטית במיוחד. אחרי שסיימתי את ארבעת הימים האחרונים של האימונים, ביליתי בביתו של קובי ללא מעש עד לשחרור ועד שהסירו לי את הגבס.
אחרי טיול קצר בתאילנד, אני וקובי הצטרפנו ליוני המשתמט שהתחיל את השנה השלישית שלו באוניברסיטת תל-אביב. רק שבניגוד אליו, שהיה בפקולטה לארכיטקטורה, אני בחרתי בתעשייה וניהול וקובי הלך על הנדסת חשמל.
לשאלה "למה בחרת במדעי הדשא?" עניתי שזאת הדרך הכי פשוטה לקבל מצטיין נשיא וכתוצאה מכך, מלגה מלאה ללימודים. אמנם לרבים זאת לא הייתה סיבה מספיק טובה בשביל להצטרף לפקולטה, אבל לרוב לא היו בעיות להשיג כסף ללימודים.
המשכתי לגור בדירה של קובי, משלם את כל החשבונות בתמורה לקורת הגג. זה היה סידור מושלם בשביל שנינו. החיים היו יפים. פרט לחיי האהבה שלי, שנראו כמו שרשרת בלתי נגמרת של סטוצים חד פעמיים. קובי פעם צחק ואמר שהחיים שלי הם כמו סרט פורנו גרוע, הרבה אקשן ואפס רגש.
אם הוא היה יודע מה אני עובר כל שבוע, הוא כבר לא היה צוחק.
הנחתי את ראשי בתוך כפות ידי בתבוסה, אצבעותיי נקמצות על שערי, שמאז השחרור התארך ועכשיו כבר התחיל ליפול לי לתוך העיניים. כל-כך רציתי לחוזר אחורה בזמן ולמחוק כמה מהסיטואציות שהביאו אותי לרגע הזה.
YOU ARE READING
טריגר
Romanceברוך הבא לחייו של בר, מ"כ של טירונים ב-8200. הצבא זה אזור הנוחות שלו ובשביל כולם הוא המפקד המנייאק הטיפוסי שנהנה מעמדת הכוח שלו יותר מדי. זה לא אמור לעניין אף אחד, למה הוא כזה. הוא השאיר את העבר שלו מאחור ומתרכז חזק בהווה. אבל מספיק טירון חצוף אחד...
