טריגר

פרק 17

אני שוכב על הבטן על מזרן רחב. מסביבי מונחים סדינים בצורה אמנותית, אבל אף אחד מהם לא מסתיר את גופי מפני התלמידים.

החדר שקט ואני שומע את רחש העפרונות על הנייר ומדי פעם את ההערות השקטות של שרלוטה.

הפעם התנוחה שלי כל-כך נוחה שאני כמעט נרדם. ואפילו יותר מעשרים זוגות עיניים שמסתכלים עלי לסירוגין לא מוציאים אותי מהנינוחות שלי.

אבל בערך אחרי שני שליש מהשיעור אני מרגיש שמשהו נוגע בי. אני פוקח את עיניי, אבל החדר בדיוק כפי שהיה. אף אחד לא ניגש אלי, אבל אני עדיין ממשיך לחוות את המבט הכבד הזה שמרגיש כמו מגע פיזי. אני לא יכול להפנות את מבטי לכיוון הדלת, אבל הלב שלי כבר מכין את עצמו לריצת מרטון.

"שרלוטה." אני קרוא בשקט.

"כן בר," היא ניגשת אלי. "אתה צמא?" היא כבר פונה לכיוון הבקבוק עם קשית שעומד ליד המזרן.

"לא." אני עוצר אותה. "תגידי, מי עומד ליד הדלת?"

היא מופתעת, אבל עדיין מפנה את תשומת ליבה לכוון הכניסה.

"אדוני הצעיר, אתה לא יכול להיכנס לשיעור הזה." היא נוזפת.

"סליחה, רציתי לשאול אם אני יכול לקחת את הקורס." אני שומע את קולו של רוני וכל שערותי סומרות.

"הקבוצה של הסמסטר כבר סגורה," היא ניגשת אליו. "אבל אתה יכול לנסות את מזלך בסמסטר הבא." היא סוגרת את הדלת בפניו ונועלת אותה.

אני מרגיש איך כמות המתח, שהצטברה בגופי, יורדת פלאים ומודה לאלוהים על כך ששרלוטה תמיד מתנהגת בצורה מגוננת כשאני שוכב כך במצב הכי פגיע שיש.

כשהשיעור נגמר ואני מתלבש, המחשבה על רוני לא עוזבת אותי. אני מכיר אותו טוב מדי בשביל לחשוב שהוא יוותר בקלות. לכן כשאני יוצא מהכיתה, אני לא מופתע למצוא אותו במסדרון.

המוח שלי מעריך את המרחק בינינו בשבריר שנייה. ארבעה מטרים. אני יכול להצליח אם אהיה חכם וזריז מספיק. אני נפנה ממנו לפני שהוא מספיק להוציא מילה ופותח בריצה.

אני שומע מאחורי קללה חרישית וצעדי ריצה כשהוא מתחיל את המרדף.

בשעה הזאת הפקולטה כמעט ריקה ואני יכול לא לדאוג לפתח מהירות מקסימלית. הבעיה העיקרית שלי היא שאני פחות מכיר את השטח, והנתיב הרגיל שלי ליציאה היה חסום על ידי רוני. כך שהייתי צריך להסתמך על חוש הכיוון שלי ועל מזל בשביל לצאת מהבניין לפני שהוא תופס אותי. את המעלית אפילו לא שקלתי. בזמן שאני אחכה לה, הוא פשוט יהיה עלי. המדרגות הן הדרך היחידה. הן מאטות אותי משמעותית, אבל אני קופץ אותן שתיים-שתיים בכל פעם ועל חמש האחרונות מדלג לגמרי. השטח של הקומה הראשונה מרגיש יותר מוכר וזאת כנראה הטעות שלי. כי כשאני מבצע פנייה חדה מעבר לפינה, אני לא מצליח להאט לפני שאני מתנגש בכל הכוח בחבורה של סטודנטים לארכיטקטורה. הייתי צריך לזכור שהם חיים בפקולטה ועושים את המייצגים שלהם עד השעות הקטנות של הלילה. אבל לא זכרתי. לכן עכשיו מצאתי את עצמי מפיל שניים מהם ונוחת מעליהם.