פרק 36

456 33 1
                                    

"היי, מנייאק." שמעתי את קולו של ניב מהצד השני. "לאיפה נעלמת? כבר חשבתי שירדת מהארץ."

"לא הייתי עם הטלפון. מה הלחץ?"

"קצינת קישור לא מצליחה להשיג אותך כבר כמה ימים. אמרו לי למצוא אותך."

"מה הם רוצים?" לא יכולתי לתאר לעצמי מה היה יכול להיות כזה דחוף שהוא מתקשר אלי אפילו באמצע הלילה.

"הם רוצים שתחזור לאמן."

"כבר השתחררתי, אם לא שמת לב."

"אתה לא מבין. הם רוצים שתחזור לעשות קבע. אחרי שעזבת, הרמה ירדה בצורה מביכה והם רוצים אותך חזרה."

הם רוצים להחזיר אותי לבלות את ימי בללמד קרב מגע ליחידות עילית. כל החיים. הרגשתי כאליו הציעו לי כרטיס יציאה מכל הצרות שאליהן הכנסתי את עצמי באזרחות. מקום שבו לכל אחד יש את התפקיד שלו ואת הסמכות שלו. מקום שתמיד הרגשתי בו בנוח.

"בר, אתה עדיין פה?" ניב התחיל לדאוג כשהשתיקה שלי התארכה.

"אני כאן."

"אז מה אתה אומר."

"כן. אני חזור."

"מתי תוכל להתייצב?"

"מחר."

"זריז אתה." אני שומע אותו צוחק בצד השני של הקו. "אוקי, אני אארגן לך קבלת פנים."

ניתקתי את השיחה ונתתי לעצמי ליפול על המיטה. ההקלה שחשתי גרמה לכזאת חולשה שלא הצלחתי להמשיך ולעמוד.

עכשיו יכולתי לדחות את ההתמודדות שלי עם סער ועם רוני לתקופה בלתי מוגבלת.

***

הימים הבאים דמו לסחרור שלאט לאט יוצא משליטה. בשביל לנתק את עצמי מהמציאות לגמרי, חתמתי על חופש אקדמאי. לא באמת תכננתי לחזור אל התואר, אבל לא יכולתי לשרוף את כל הגשרים.

הודאתי להדס ומיכאל שלא יחפשו אותי, אבל לא אמרתי להם למה אני עוזב את הלימודים. לנוכח הפנים המודאגות שלהם, הרגעתי אותם ואמרי שאני בסה"כ לוקח חופשה. 'כן, חופשה מהחיים האלה.' חשבתי לעצמי.

לא הלכתי לארוז את החפצים מהדירה, כי לפי החישוב שלי, רוני בול היה צריך לסיים את השירות הצבעי שלו. אז כנראה הייתי נתקל בו בדירה בכל יום שאבחר. דבר שלא בא בחשבון.

התייצבתי בבסיס בלי כלום. באפסנאות הסתכלו עלי במבט מוזר, אבל עדיין סיפקו את כל מה שאני צריך. את השאר קניתי בשק"ם או הלוואתי מהחיילים האחרים.

כנראה שמשהו בי השתנה, כי הטירונים לא העזו להתחכם איתי. לא שזה קנה להם נקודות אצלי. עדיין התעללתי בהם ללא רחמים ועייפתי את עצמי כך שבערב, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה, איך אני מגיע למיטה. הייתי כל-כך מותש שלא רציתי כלום.

טריגרWhere stories live. Discover now