טריגר

פרק 14

סוף סוף גררתי את יוני השמנמן לחדר הכושר. לא שזה גרם לו להתאמן. יותר נכון יהיה להגיד שהוא בילה את זמנו בחימום המכשיר שהיה צמוד לזה שהתאמנתי עליו ודאג להעביר לי את הזמן בחפירה בלתי פוסקת על החיים שלו ושל אנשים אחרים.

"הבחורה על ההליכון לא מורידה ממך את העיניים." הוא מעיר לפתע.

"אולי היא מסתכלת עליך." אני עונה במנוחה בין סט לסט.

"כשאתה בסביבה, אין לי סיכוי." הוא אומר בחמיצות.

"אתה יכול להאשים רק את עצמך." אני קם מהמכשיר וחובט בקרס הקטנה שלו לפני שאני מתקדם למכשיר הבא.

"הי!" הוא התרגז. "למה אתה רומז פה?"

"לא רומז." אני מתיישב על המכשיר שאמור לעבוד על השוקיים שלי. "אני אומר בצורה הכי ישירה שיש. העצלנות שלך פשוט לא מושכת."

"הן אמורות לאהוב אותי כפי שאני." הוא נעמד לידי. העמידה הזאת בטח תשרוף לו יותר קלוריות מאשר כל השעה האחרונה בה השתרך אחרי.

"אתה לא באמת מאמין בשטות הזאת, נכון?" אני שוב נח לדקה. "אם עכשיו מישהי במשקל מאה עשרים קילו עם פנים מלאות פצעונים תתחיל איתך, מה תעשה?"
"ברור שאשלח אותה לחפש את החברים שלה."

"בדיוק."

"אז למה בחורות אמורות להתנהג שונה כלפיך?"

ראיתי איך האמת הצורמת לא מוצאת חן בעיניו ואיך שהוא מתפתל בשביל למצוא איזשהו פתח מילוט.

"אין לי חצ'קונים." הוא פולט לבסוף.

וכאן החלטתי להניח לו. למה אני בכלל מנסה להוכיח לו משהו? אה, כן. כי הקנאה שלו כבר עלתה לי על העצבים. אבל יש דרכים קלות יותר להיפטר ממנו.

"אתה בא לברכה?" אני מחליט שלנות נושא.

"נראה לך? אני לא יודע לשחות."

כן, ידעתי את זה, וזאת בדיוק הסיבה שהחלטתי להציע.

"טוב, אז נתראה מחר." אני קם מהמכשיר והולך לכיוון המלתחות בשביל להחליף לבגד ים ולהיכנס למים.

***

"כדאי שתזדרז. אנחנו סוגרים עוד חצי שעה." אחד מעובדי הקאנטרי מאיץ בי אחרי שאני מספיק לעשות חמישים ברכות.

אני מעיף מבט מסביב וקולט שאני היחיד שנאשר.

"תן לי שתי דקות להתקלח ואני בחוץ." אני מושך את עצמי מהמים וממהר אל המקלחות.

זרם המים שפוגע בי, חם ומרגיע את שרירי גופי העייפים. זה כבר שלושה חודשים מאז שחזרתי להתאמן בקרב מגע. פעמיים בשבוע אימון, עוד יומיים חדר כושר ושחייה. קשה לשלב את זה עם הלימודים, אבל אין לי ברירה. אני חייב לחזור לכושר, אחרת לא רציתי לחשוב על מה שיכול לקרות.