טריגר

פרק 12

ביום שלישי בחמש בערב אני ניגש לאולם מספר שלוש בפקולטה לאומנויות. את פני מברכת אישה רזה וגבוהה בשנות החמישים שלה.

"אתה בר?" שואלת במבטא צרפתי קל.

"כן. באתי לדגמן לכם."

"כן, כן, אני יודעת. אני שרלוטה." היא סוקרת את גופי במבט בוחן. "כן, מתאים בהחלט."

המילים שלה מעבירות בי צמרמורת.

"גש למחיצה ותכין את עצמך." היא מסמנת לפרגוד בפינת החדר.

"להכין? איך?"

"תתפשט."

"עד כמה?"

"עד הסוף." היא מעיפה בי מבט שמטיל ספק באינטליגנציה שלי. "זה רישום של ערום."

אני מרגיש מחסור באוויר ובכוח משאיר את הנשימה שלי רגועה ואיטית.

"לא הייתי מודע לזה-"

"זה היה כתוב בתופס שחתמת עליו. עכשיו בבקשה תיגש להכין את עצמך כדי שנוכל לעמוד בזמנים." הקול הפוקד שלה גורם לי ללכת אל הפרגוד ולהתחיל להתפשט על אוטומט.

מה אני עושה? למה לא קראתי את הדף הזה שהדס דחפה לי? אני הולך להרוג אותה. היא בטוח ידעה את התנאים.

אני מוצא סדין לבן על הכיסא וכורך אותו סביב מותניי. באולם אני כבר יכול לשמוע את התלמידים הראשונים שנכנסים ומתחילים להתארגן.

'אני יכול לעשות את זה. הם רק מסתכלים. לא נוגעים. אני יכול להתמודד עם מבטים.' אני לוקח נשימה עמוקה ויוצא אליהם.

הם אפילו לא מעיפים בי מבט, עסוקים בהתארגנות שלהם. שרלוטה מסמנת לי לגשת אל הספה ולהתמקם עליה בחצי שכיבה חצי ישיבה. לפי ההוראות שלה הרגליים שלי נחשפות, אבל היא משאירה את החבילה שלי מכוסה בסדין ואני נושם לרווחה. אחרי שאני מונח לשוואיות רצונה, היא פונה אל התלמידים כדי לתת דברי פתיחה ודגשים לפני שהם מתחילים. זה נותן לי את ההזדמנות לסקור את הקהל שלי. עשרים וארבעה אנשים ששני שליש מהם הן בנות. אני אשרוד את זה.

כשהם מתחילים לצייר, אני מופתע לגלות את המבטים הרציניים והמרוחקים שלהם. הם מודדים חלקים ממני עם העיפרון שלהם. לחלקם הגבות מקווצות בריכוז כשהם מנסים לתפוס את הדרך שבה הגוף שלי בנוי. הם רואים בי משימה ולא אובייקט מיני. ההבנה גורמת לי להשתחרר והשרירים המתוחים שלי נרפים מעט.

לקראת סוף השיעור הגוף שלי מרגיש תפוש. השרירים שלי מאובנים מהישיבה הארוכה באותה התנוחה. אבל האי נוחות שהרגשתי, נעלמה כמעט לגמרי.

אחרי ששרלוטה מכריזה על כך שהזמן נגמר, אני משוחרר אל מאחורי הפרגוד בשביל להתלבש בחזרה.