לפני שההורים שלי חוזרים, אני אורז את חפצי ובורח מהבית. תחבורה ציבורית עוד לא נוסעת ואני מבלה את זמני בשיטות חסר מעש ברחובות העיר עד צאת השבת ואז חוזר לתל-אביב.
רק כשאני נכנס לדירה של רוני, זה נוחת עלי שאצטרך לספר לו את מה שקרה. ההבנה הזאת כמעט יותר גרועה מהמקרה עצמו. לסבול את סער זה לא חדש, אבל המחשבה על לעמוד מול רוני ולספר על זה, עשתה לי בחילה. ולמרות זאת, במשך שבוע שלם זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. איך בכלל מדברים על דבר כזה עם בן זוג? איך מדברים על הדבר הזה באופן כללי? מה שהיה ביני לבין סער, נשאר ביני לבין סער. אף אחד מאיתנו לא מיהר לרוץ ולשתף את החוויות שלו עם אחרים. שנינו ידענו שזה סוטה ומלוכלך. דבר שלא מקובל על ידי אף אחד. אבל הידיעה אף פעם לא עצרה אותו מלהמשיך ואותי מלהיכנע לו.
כשהגיע חמישי בערב, כבר הייתי על הקצה. לא הלכתי לאף הרצאה, לא בטוח כמה ישנתי או אכלתי. הגוף שלי הפך לחסר תחושה. לא רעב ולא עייפות. כלום לא נשאר. רק הפחד מלעמוד מול רוני עדיין ניקר בפינה נידחת בתודעה שלי.
מיכאל והדס התקשרו מספר פעמים, אבל פתרתי את הדאגה שלהם בכך שאני חולה. ושישמרו לי את הסיכומים שלהם. גם רוני ניסה להתקשר, אבל לא העזתי לענות לו. זה לא נראה חשוד, כי כבר מזמן עברנו להתכתבות סדירה וגם ככה רוב השיחות ממנו נשארו ללא מענה מצדי. עם ההודעות יכולתי להתמודד. בקושי. אבל כנראה שהייתי טוב מדי בלהעמיד פנים שהכל בסדר, כי כשדלת הדירה נפתחת והוא נכנס, ברכת השלום שלו קופאת לו על השפתיים כשעיניו נחות עלי. לא פלא. אני רק יכול לדמיין את מה שהוא רואה. אותי ישוב על הספה בחושך עם רגלי משוכות קרוב לחזה. משהו בין זומבי לרוח רפאים.
רגע לאחר מכן הוא לידי, עוטף בחיבוק מלא דאגה וזה רק גורם לי לרצות לבכות. אבל המוח שלי עייף מדי בשביל לתת את ההוראה לכך.
המבט שלי תקוע בקיר שממול, כי אני לא מעז להביט בו מהחשש שהוא יוכל לקרוא את הכל בעיניים שלי.
הוא לוחש לי שהוא כאן ושהכל יהיה בסדר. הוא מעביר את ידיו על גבי ואני יושב כמו בובת סמרטוטים ומנסה לגרום לפה שלי לדבר. הוא שואל מה קרה ומה הוא צריך לעשות כדי להוציא אותי מזה. ואני רק מנסה לנשום ולא להיחנק מהמילים שנתקעו לי בגרון.
אני מרגיש מלוכלך. אני לא רוצה שהוא יגע בי. אני לא רוצה שאף אחד יגע בי. אף פעם. אבל הגוף שלי פסיבי ולא מגיב לפקודות שלי ולא לתחינות של רוני.
לאחר זמן שנראה כמו נצח, שרירי הגרון שלי נרפים מעט.
"תעזוב." אני מצלח להוציא לבסוף.
"מה?"
"תעזוב אותי. אתה לא צריך אחד כמוני."
הוא מופתע, אבל נראה כאילו אפילו לא עולה בו המחשבה לציית לי.
YOU ARE READING
טריגר
Romanceברוך הבא לחייו של בר, מ"כ של טירונים ב-8200. הצבא זה אזור הנוחות שלו ובשביל כולם הוא המפקד המנייאק הטיפוסי שנהנה מעמדת הכוח שלו יותר מדי. זה לא אמור לעניין אף אחד, למה הוא כזה. הוא השאיר את העבר שלו מאחור ומתרכז חזק בהווה. אבל מספיק טירון חצוף אחד...
