• המאפיונר האכזרי שלי {1} •

• פרק 34 •

- נקודת מבט לוקאס -

" אתה פוצצת את מפעל הסמים שלנו !! " מתיו צעק לי באוזן בשיחה שלנו כמה דקות אחרי שחזרנו לאיטליה . " באמת ? איך שמת לב לזה ? " השבתי בגילגול עיניים .

" אתה באמת חושב שאני אשתוק אחרי ההפעלה שלך שעשית אצלי ?! " הוספתי בצעקה . " אתה זה שבאמצע יום החלטת לשלוח אנשים לבר אצלי !! אתה התחלת !! " הוא יותר ילדותי ממה שחשבתי .

" זה לא מעניין אותי . פתחת מלחמה מתיו . ושיהיה לך ברור , אני אף פעם לא מפסיד . כדאי שתתכונן , בקרוב מאוד אתה הולך לקבל מכה שתרעיד את אדמת ניו יורק . " ניתקתי .

" אתה מאוד אוהב אותו . " אלסיו אמר ונאנחתי ביאוש .

•

* כעבור שבועיים *

- נקודת מבט אמה -

קמתי בבוקר לתאריך 11.1 .. יום השנה של ההורים שלי .. עשור שלם שהם לא פה ..

אין לי חשק לכלום ביום הזה , אני רק רוצה ללכת לישון ולקום יום למחרת . אני ותומאס אף פעם לא עובדים ביום הזה , והולכים לבית הקברות , לקברים שלהם שזה הדבר הכי קרוב אלינו מבחינה פיזית .

אחרי כמה דקות קמתי מהמיטה ועשיתי אירגוני בוקר . ידעתי שתומאס ער לפחות מלפני שעה וחצי - השעה כרגע שמונה . הוא תמיד מתעורר מוקדם ביום הזה , וגם אני ביחס לשעות שבהן אני מתעוררת בימי חופש .

התלבשתי בטייץ שחור וחולצה שחורה , נעלתי סניקרס , סידרתי מעט את שיערי , לא התאפרתי בכלל ויצאתי למטבח . תומאס עמד שם כבר מוכן , עם כוס קפה ביד לדרך בשבילי .

הבטנו אחד בשנייה ולא היינו צריכים להגיד כלום . התקדמתי אליו כשאני מתאפקת לא לבכות , ונכנסתי לחיבוק שלו . לאחר כמה דקות התנתקנו , לקחתי את כוס הקפה ויצאנו מהבית .

אחרי נסיעה של רבע שעה , הגענו . הלב שלי התחיל לדפוק , והוא עוד שנייה יצא מהמקום כשהגענו לקברים שלהם .

" ג׳ורג סמית׳
1963-2013 "

" מריה סמית׳
1964-2013 "

ראייתי נהיה מטושטשת מהדמעות שעמדו בעיניי , והחלו לזלוג על לחיי תוך שניות . היום הזה שובר אותי כל פעם מחדש , לראות מול עיניי את הקברים של ההורים שלי ..

תומאס הכניס אותי לחיבוק שלו , והתפרקתי .

אני לא יכולה להכיל את הכאב הזה , ואני לא אוכל גם לא עוד עשרים שנה . איבדתי את ההורים שלי , זה הדבר הכי כואב שיש .

תומאס הושיב אותנו על האדמה מול הקברים שלהם , באמצע , אני יושבת על תומאס כששנינו עם הפנים אל הקברים . הוא עשה משהו בטלפון , ולאחר כדקה הופעל השיר .. another love .

כל הארבע דקות של השיר רק חשבתי על מה שקרה לנו מאז התאונה שלהם . לצערי אני זוכרת טוב טוב את הרגע שאמרו לנו שהם נפטרו ..

זה היה בבית חולים אחרי התאונה , אני הייתי בת 13 ותומאס היה בן 15 . היינו לבד . סבא וסבתא שלנו משני הצדדים נפטרו לפני התאונה , אימנו הייתה בת יחידה ולאבינו היה אח גדול שהם ניתקו קשר בגיל 20+ , בחיים לא שמענו עליו יותר מידיי . חברים של ההורים היו מעטים , וגם אלה באו רק בהלוויה וזהו .

אני לא אשכח את הרגעים האלה שכל פעם עוד ועוד רופאים נכנסים לחדרי ניתוח שלהם , כשאני ותומאס יושבים על הכיסאות . שני ילדים שבדרך לאבד את ההורים שלהם .

אחרי שש שעות ארוכות , יצא אלינו רופא ואמר את המשפט הכי כואב ששמעתי כל חיי - " אני מצטער , עשינו הכל אך זה לא הצליח . "

באותו רגע התפרקתי לחלוטין . הבכי שלי הפך לבכי היסטרי ברמה שבאה רופאה להזריק לי חומר להרגעה , תומאס היה בהלם ולא הצליח לזוז . יום אחרי הייתה ההלוויה , ואני בחיים לא חשבתי שבגיל 13 אני אעמוד לצד אחי שהיה בן 15 , ונספיד את ההורים שלנו .

יום אחרי ההלוויה שלחו אותנו לפנימייה כי לא היה מבוגר אחראי שישמור עלינו . היינו במחלקת נוער של גילאים 13-16 , כך שלא הופרדנו . ביום ההולדת 18 של תומאס , הדבר הראשון שהוא עשה זה לשחרר אותנו מהפנימייה . השתחררנו משם כי הם לא יכלו להחזיק אותנו יותר , וחזרנו לבית .

מאותו רגע של מות הורינו , הבנו דבר אחד -

אנחנו תמיד נהיה שם אחד בשביל השנייה , ואם אין לי אותו אין לי כלום , וכך ההפך .