למקרה שתהיתם, לא. ג'יי לא יודע על היותי מכשפה. אימי היחידה שיודעת והיחידה שתדע. אני בטוחה שהנסיך לא יודע, הוא משקר, הוא חושד בי אבל הוא מטורף. הוא מנסה להוציא אמת שלא אמורה להיות קיימת, שבעיניי כל העולם לא קיימת.
"טאריה" "תפסיק לקרוא לי כך" ישבתי מתחת לגזע עץ עתיק יומין שהערים צל על ראשי בתוך השמש הקופחת, ספרי היה פתוח על רגליי. "מה את קוראת?" הוא התיישב מולי "כמובן, אתה יכול לשבת" "אני הנסיך. אני יכול לשבת איפה שרק ארצה" הוא חייך חיוך מתגרה וממזרי. קולו העמוק נטף שעשוע ועיניו נצצו מהמשחק שהוא משחק לבדו. גלגלתי את עיני והמשכתי לקרוא. "מה את קוראת?" שאל שוב "הארי פוטר" "מה זה?" גלגלתי את עיני שוב "ספר אנושי." הוא הנהן "אתה מתכוון לקום עכשיו?" הוא חייך שוב "נעים לי כאן" גלגלתי את עיני שוב "את עושה את זה הרבה את יודעת" "עושה מה?" "מגלגלת עיניים" אמר "מספיק, אני מנסה לקרוא ואתה מפריע" "אני רק יושב" חייך "תקראי כרצונך עלמתי" "למה אתה קורא לי טאריה?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט נעים, לא הצלחתי להתאפק. הסקרנות כרסמה בי. "כי את טאריה." "אני לא טאריה. קוראים לי קסם, אני לא טאריה ואני לא מחזיקה בכוחות שלה. אין מכשפים, כולם נכחדו." הוא חייך ונד עם ראשו "אל תנסי לשקר לי קסם" הדרך בה אמר את שמי, כאילו לא באמת אמר את שמי אלא קרא לי ככה. קרא לי קסם. הוא התקרב לאוזני עד שהרגשתי את נשימתו החמה עליה. "את, קסם... מכשפה. ואת יודעת את זה. את מרגישה את זה. את מרגישה את זה בכל נים ונים בגוף הקטן והיפה שלך" צמרמורת עברה בי. התרחקתי במהירות עד שהרגשתי את ענפי העץ הקטנים דוקרים בגבי בחוזקה. "אתה מדבר שטויות. כל המכשפים הוכחדו מזמן ואני? מכשפה? אני רק בת אנוש שעובדת באחוזה של פיי עשירים" אמרתי לו, היה נשמע כאילו אני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאותו. הוא הנהן בחיוך הממזרי הזה שלו, החיוך שהרגשתי שמושך כל חוט בגופי אליו. "אני אתן לך להמשיך לנסות לגרום לי להאמין בזה ובנתיים." הוא קם ממושבו על הדשא הרך "להתראות קסם" לחש את שמי בטונו העמוק והלך.
YOU ARE READING
MAGIC
Fantasyאם פתחתם את הספר במטרה למצוא נסיכת דיסני במצוקה, נסיך על סוס לבן ואושר ועושר עד עצם היום הזה, תסגרו את הספר. עכשיו. כי אני לא נסיכה במצוקה ולא צריכה שום נסיך על סוס. אני פוחדת מסוסים גם ככה. קוראים לי קסם, קס או סאם אם תרצו. נולדתי בממלכת טאריה בת...
