MAGIC

פרק 15

ג'יי בחר לי שמלה פתוחה של שני חלקים צבעה הוא ורוד עתיק עם עיטורי זהב בחלקה העליון ובחגורת החצאית, החצאית עצמה נפתחה לשסע ארוך וחד שממנו ראו את רגלי המעוטרת תכשיטי זהב מלופפים עליה צעיף לבן ועדין הונח סביב ידיי ועטרת זהב ישבה על מצחי. נראתי כמו נסיכה, הרגשתי כמו נסיכה. בחיים לא לבשתי שמלה כל כך מהודרת, בחיים לא ענדתי כל כך הרבה תכשיטים, בחיים לא הרגשתי בד כל כך עדין על גופי. בחרתי לג'יי אאוטפיט תואם, חולצה בצבע ורוד עתיק ומכנס לבן מפשתן נחו על גופו תכשיטי זהב מעט עבים נחו על זרועותיו ועל צווארו. "אתם נראים מדה-" אדם עצר את עצמו כאשר אני וג'יי ירדנו במדרגות הבית. דמיאן וצ'ר ירו לכיוון אדם מבטי אימה ולאחר מכן החזירו את מבטם אלינו, מבטו של דמיאן נתקע על הנזר של ראשי. "את נראת כמו נסיכה" קדתי מעט כתגובה למשפטו "הנסיכה שלי" הוסיף והרמתי גבה לכיוונו, הוא הרים את כתפיו "אם את רוצה להיות נסיכה תהיי חייבת להיות שלי" אמר כבדרך אגב  "אז אוותר על התענוג, אסתפק רק במראה" הוא חייך לכיווני חיוך קטן ומוקסם "את תיראי כמו נסיכה גם אם יהיה על גופך רק שק תפוחי אדמה ישן ובלוי." הסמקתי וחייכתי לכיוונו. "אפשר ללכת עכשיו?" אדם קטע את השיחה שלנו "סיימתם עם הפלירטוטים שלכם?" "אין לי מושג על מה אתה מדבר" מלמלתי והתקדמתי מהר לכיוון דלת הבית. בהגעתינו לכיכר אני וג'יי עצרנו במקומנו, מעכלים את המראה שמול עיניינו. הכיכר הגדולה והעגולה הייתה מחוסה בדשא ירוק ובהיר, מעליו רקדו פיות, בני אדם ויצורים שונים ומהודרים ונראו כמו משיכות צבע על קנבס הדשא הירוק, מעל נמשכו שרשראות על גבי שרשראות של אורות צבעוניים וזהובים. סביב הכיכר הייתה מדרכה מאבני בטון בצבע אפור שחור ועליהן עמדו עגלות שמכרו מאכלים, תכשיטים וקישוטים מכל טוּב. כל המקום נראה כאילו יצא מצרפת של המאה ה-19 או מסיפור אגדות נושן. המוסיקה הגיעה מלהקה שנגנה בהמון סוגי כלים שונים וגרמה לאוזני לפעום בהשתוקקות לעוד. ג'יי משך את ידי לרחבת הריקודים והחל לסובב אותי במעגלים. אנשים ויצורים הסתכלו עלי ביריאת כבוד שלא הבחנתי בה בעבר ונזכרתי בשערי הלבן הפזור ובעיני הסגלגלות שגלויות לעיני כל. סממני המכשפה שלי התגלו לעולם ול"עיר המכשפים" -כפי שדמיאן כינה אותה- זה לא הפריע כלל, אלא להפך. בשעה הראשונה רקדתי כאוות נפשי יחד עם ג'יי ואחר כך עם אדם ולאחר מכן עם צ'ר ריקודי סלואו וריקודים קופצניים, בשעה השנייה עברתי בין כמה דוכנים וטמנתי את עיניי בסחורה המוצעת, בשעה השלישית הכרתי את תושבי העיר ורקדתי לצד אנושיים, פיות ויצורים שונים. בשעה הרביעית דמיאן ניגש אלי. "תהיי מוכנה להקדיש לי ריקוד?" הסתכלתי על ידו המושטת בהיסוס, כאילו ידו היא כקיסוס רעיל או כאש יוקדת. הנהנתי ואחזתי בידו המוצעת. הוא סובב אותי באמצע הרחבה, לוקח את ידי בידו, שם את ידו השניה על מותני ומדריך את תנועתינו בתיאום של אמן. הרגעים היחידים שהסכים להתנתק ממגעי היו רגעי הסיבוב בהם הוא סובב את כל גופי ויחד איתו גם את שמלתי ושיערי ברוח הנעימה. "את נראת כמו מלאך" צחקתי קצת "לא הייתי אומרת מלאך" "אין תיאור יותר מדויק וקצר להציג אותך, רק ארוכים כמגילות" "מה הן? הנסיך דמיאן" פניתי אליו בלשון תוארו, גורמת לכל הריקוד להרגיש כנשף בארמון. "אני יכול לתאר אותך כמכשפה הכי יפה שראיתי, שכל מבט בה גורם לי לעצור את נשימתי ולוקח לי רגע להיזכר איך נושמים כרגיל, מכשפה שגורמת לראשי להסתחרר ולפי לשכוח מילים, מכשפה שכל פעם שצחוקה נפלט מפיה הקטן ושפתיה התפוחות אני מודה לכל אל ואל שאולי ואולי לא קיים בעולם על שברא אותך, על שנתן לי לראות אותך. אני יכול לתאר גם את אופייך המיוחד, אופי שבנוי כמו מבוך המלא בכל טוּב, מבוך בו לכל פינה שתגיעי תרצי להישאר לנצח ולהתעמק בה יותר, בכל תכונה שיש בתוכך, בכל רגש שאת מביעה, הכל תופס אותך לא מוכן ודבר לא יגרום לך לרצות לצאת מהמבוך המשכר שלך.
האם זה מספיק מפורט בשבילך קסם אנדרסון? או שתרצי שגם אתאר לך על כמה, איך ואיפה ארצה לגעת בך?" ולרגע קצר אחד הרגשתי שאני שבויה בתוך קסם משכר ונוצץ, קסם שגורם לי לרצות להגיד לו "תמשיך הנסיך דמיאן, ספר לי. ספר לי כמה, איך ואיפה תרצה לגעת בי" אך במקום זאת אני אומרת "זה מספיק בהחלט" בקול שקט ומהוסס. "בואי"