נכנסתי למקלחת החמה, מורידה את כל זוהמת הקרב, הדם והאפר מגופי. הייתי צריכה לקרצף את עצמי שלוש פעמים לפני שריח הזיעה ירד ממני. כשיצאתי לא חיכו בגדים על המטה כמו בדרך כלל ופחד על משרתות הבית כרסם בי אך לאחר מספר דקות בהן אני מנסה למצוא את בגדי השינה שלי בתוך חדר הארונות הענק הופיעו הבגדים על המיטה. התלבשתי סירקתי את שיערי, מנסה להתעלם מריח הבשר החרוך שעמד בכל העיר ונכנס דרך החלונות כמו עשן שריפה תמידי שנדבק לכל משטח. תזכורת תמידית לאבל שירד על העיר. דפיקה נשמעה על דלתי, ג'יי נכנס לחדרי לבוש בבגדי שינה ולאחר מקלחת. הוא עיקם את אפו לריח הבשר החרוך, סגר את החלון הפתוח והתיישב על מיטתי. "כשתסיימי נרד למטבח. כל עובדות הבית למעט שתיים הלכו למשפחתיהן." הנהנתי "נכין להם אוכל, בסדר?" עכשיו הגיע תורו להנהן, יודע שאני מדברת על הדמיאן, אדם וצ'ר. "אני יכול לסרק אותך?" מנהג ילדותי שג'יי ואני היינו עושים כאשר רצינו הסחת דעת מצעקות האחוזה וכובד החיים כמשרתים, הנהנתי לכיוונו והוא קם, לקח את המסרק והחל להעביר אותו בשיערי הרטוב. "זאת הייתה העיר האהובה על טאריס" הוא הסתכל בעיני דרך המראה. "דמיאן סיפר לי את זה ביום שבאנו הנה." "ולמה זה נמצא בראשך?" "אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כמה עצובה היא הייתה כשראתה את המתקפה" "כשראתה את המתקפה? קסם, טאריס מתה, היא לא ראתה את המתקפה" הרמתי גבות "אתה צודק" לחשתי "טעות בניסוח בטח, אני מספיק עייפה כדי להתבלבל" לחשתי בשנית, מנסה למצוא תירוץ לניסוח? אבל למה? טאריס באמת מתה, היא לא ראתה את המתקפה, אז למה חשבתי שכן? למה היא כל מה שעבר בראשי מאז ההתקפה?
YOU ARE READING
MAGIC
Fantasyאם פתחתם את הספר במטרה למצוא נסיכת דיסני במצוקה, נסיך על סוס לבן ואושר ועושר עד עצם היום הזה, תסגרו את הספר. עכשיו. כי אני לא נסיכה במצוקה ולא צריכה שום נסיך על סוס. אני פוחדת מסוסים גם ככה. קוראים לי קסם, קס או סאם אם תרצו. נולדתי בממלכת טאריה בת...
