MAGIC

פרק 10

קפאתי במקומי מהמבוכה. "היי! תוריד את הידיים ממנה!" ג'יי העיף את ידיו ממני אך היה ברור לכולנו שהוא הצליח רק כי דמיאן נתן לו. דמיאן חייך אליו חיוך ממזרי והרים את ידיו כחף מפשע "תרגע פסטי בוי (fasty boy) אין צורך לגונן כמו כלב שמירה" ג'יי האדים מרוב כעס, הוא בא להתפרץ על דמיאן ולכן הגבתי במקומו "הוא לא כלב שמירה ולך אין זכות לגעת בי" הוא שוב חייך את החיוך הממזרי שלו, הוא התרכז לפני והתכופף כך שפנינו היו באותו גובה. הוא ירד מה1.90 שלו ל1.60 שלי. פניו היו קרובות כל כך לפני והרגשתי את נשימתו החמה עליהן, ריח של מנטה וסיגריות. "יבוא יום שאת תתחנני שאגע בך. קסם" הוא שוב אמר את שמי כאילו התכוון למילה עצמה ולא לשם שלי, כאילו קרא לי קסם. "כשהיום הזה יבוא, תסגור אותי במרכז לחולי נפש בבקשה." עניתי לו באותו טון פלרטטני וחיוך ציני והתרחקתי. "אני אזכו-" דלת הבית נפרצה במהירות ואדם נכנס. "מצאו אותנו" מאז המשפט הזה הכל עבר מאוד מהר וזריז, דמיאן, צ'ר ואדם היו כבר מוכנים ליציאה מהירה תוך פחות מדקה, כאילו התרגלו/ התאמנו על כך. גברת לינדה בהיותה משתגרת (יצורי קסם שמסוגלים להשתגר ממקום למקום) לקחה את אימי למקום בטוח, התנגדתי לכך בכל תוקף אבל הזמן הלך ואזל ואימי לא יכלה לעבור עוד ריצה/ מסע. נאלצתי לתת את אמוני בנסיך דמיאן, עם הבטחה שאוכל לתקשר איתה בכל זמן שרק ארצה ועם תקווה שבן הפיה הזה יקיים את הבטחתו כמו בן פיות ישיר והגון. ברגע שאימי וגברת לינדה השתגרו מכאן היינו חמישתנו ליד דלת הבקתה. "איך נספיק לרוץ את כל זה?" שאלתי והחיוך הממזרי הידוע של דמיאן, צ'ר ומתברר גם של אדם, עלה על פניהם "יש לנו כמה תכסיסים בשרוול" אמר אדם ובין רגע שלושתם עמדו מולנו עם כנפיים אדירות וגדולות, ג'יי דפק צרחה לא גברית במיוחד. מהסוג שהייתי צוחקת עליהן אם לא הייתי דופקת אחת כזו בעצמי. "אי- איך?!" שאל ג'יי וצ'ר הרים את כתפיו בשעמום משועשע "אנחנו פיי, אנחנו נחשבים בין שלושת הפיי הכי חזקים שהעולם ראה והכנפיים זה מה שהפתיעו אתכם?" "בואי" דמיאן הושיט את ידו אלי נעצתי בו מבט "אדם, אני אוכל לעוף איתך?" הוא חייך חיוך קטן והנהן "מצטער חבר, היא בחרה את הטוב ביותר" הוא אמר לדמיאן והתחיל לצחוק מבדיחתו. דמיאן, שלא רגיל לסירוב ובטח שלא מאישה עטה על פניו מסיכת אדישות והחל לעוף. במהרה אדם, אני, צ'ר וג'יי הדבקנו את הפער. "לאן?" שאלתי את אדם כשראשי טמון בצווארו, פוחדת מידי להסתכל. "לארמון" "לארמון?!" צרחתי באוזנו "למלך שטבח באנשים שלי?! הו-" "לא לארמון הזה ותרגיעי את הווליום אישה, אני אוהב אותן צורחות רק במיטה." גלגלתי את עיני "חבורה של סוטים" מלמלתי "גברים" המשכתי "חושבים רק מהזין" הוא החל לצחוק "זה נכון" אמר בחיוך והעפתי לו עם ידי שהייתה על עורפו מכה קטנה. "אביו של דמיאן אולי המלך אבל לדמיאן יש לא פחות חשיבות משל המלך מאז טבח המכשפים. יצורי קסם הפסיקו לסמוך על המלך, פחדו ממנו פחד מוות, לא הסכימו להתקרב לארמונו וברחו. יכלו להרגיש את הטבח עומד באוויר. עדיין יכולים. הממלכה הייתה על סף התמוטטות וזה לא משהו שאביו ציפה לו או הצליח לעצור אז דמיאן עם כל הצער שבדבר לקח פיקוד על רוב הדברים. כרגע הטייטל "מלך" לא נמצא אצלו אבל הוא מתפקד בדיוק כמו אחד, למרות שאביו נלחם בו על כל החלטה. אנחנו עפים כרגע לאחוזה של דמיאן שנמצא מחוץ לבירה, יש לו כמה ארמונות, הוא שונא לקרוא להם ככה. מבחינתו זה בית, לא ארמון קר, חשוך ואפוף מוות. ועכשיו את תראי את המקום שבחמש מאות שנה האחרונות שימש לי לדמיאן ולצ'ר בית, ומקום טוב לזיו-" "תעצור כאן" הוא שוב החל לצחוק. כאילו המבוכה שלי משעשעת אותו עד מעוד, כאילו לא נתקל במבוכה כבר שנים רבות כי הרי חבריו הטובים ביותר הם דמיאן וצ'ר שני גברים שלא שמעו מימיהם על מבוכה.