MAGIC

פרק 11

נחתנו למרגלות אחוזה שעמדה על הר עצום מימדים. הדבר הראשון שראיתי הוא העיר תחתיי. העיר הייתה מלאת חיים, יכולתי לראות מכאן ריקודים ואף לשמוע מוסיקה שמחה. הרגשתי את דמיאן עומד מאחורי "כל ערב יש בכיכר פסטיבלים, מאז טבח המכשפים. זאת הייתה עיר מאוד מרכזית למכשפים, רובם אמרו שהם מרגישים את הקסם שלהם פועם כאן חזק יותר. מאז משפחותיהם, חברים ואנשים שרק רוצים שלום, שקט ושלווה מגיעים לכאן. העיר מוגנת בהגנות שהצבנו אני, אדם וצ'ר. אבא שלי לא הצליח לחדור אליהן ועד עכשיו הוא מנסה." "המקום הזה כל כך... שוקק חיים" זה גרם לי לרצות לבכות "יש כאן כל סוג יצור שרק תחשבי עליו, גם בני אדם וגם פיי באותו מעמד. רוקדים יחד, שמחים יחד, חיים יחד בשלום." ידי הגיעה לפי ועצרה השתנקות של הלם. "טאריס אהבה את העיר הזו כל כך... את תאהבי אותה לא פחות" הוא הסתכל עלי כאילו יש משמעות נסתרת לדבריו אך לא הבנתי מה היא. לא הגבתי לו, במקום סובבתי את ראשי לאחוזה שעמדה מאחורי. היא הייתה יפיפיה, עשויה כולה שיש ואבן לבנים, עם חלונות שהגיעו מהתקרה לרצפה ואורות חצר בכל פינה. פנים האחוזה היה אפילו יותר מרשים, העיצוב היה בטוב טעם, הכל היה בצבעי לבן, בז', שמנת ומידי פעם צבע ששבר את השגרה. המקום הרגיש חמים כל כך שלא יכולתי לדמיין את שלושת הפיי המכונפים, והאדישים מארגנים פה מסיבות עד תום הלילה. למען האמת, לא יכולתי לדמיין אותם כאן בכלל. לשלושתם מראה מחוספס כל אחד בדרכו שלו, לבושים לרוב רק שחור עם חזות מאיימת, לעומתם הבית היה קנבס לבן וריק והם הציור ששבר את השגרה. ג'יי התלהב לא פחות ממני. אומנם חיינו באחוזה כל חיינו אבל לא באמת חיינו בה, שירתנו בה, היא הייתה מאין כלא שאם נצא ממנו נמצא את עצמנו ברחוב. "אתם בטח גוועים, אני גווע" צ'ר אמר וקרץ לג'יי שגלגל את עיניו. דמיאן נקש באצבעו והשולחן הריק התמלא באוכל טרי. גם הפעם אף אחד מהגברים המכונפים לא ישב בראש השולחן, מין הראוי יהיה שיורש הכתר, הנסיך והפיי החזק ביותר בעולם ישב בראש השולחן אבל כאן, בבית הזה, עם האנשים האלה, הוא רק דמיאן. הקשר בין שלושתם התבהר לי פתאום, כל העולם מחשיב אותם לפיי חזקים, מפחידים ורבי עוצמה, למכונות כוח ובינם ובין עצמם הם אנשים, הם מגינים אחד על השני, הם הבית אחד של השני. כמו שג'יי שלי ואני שלו. בית. לאחר ההבנה שנפלה עלי הרגשתי מעט יותר פתוחה בנוכחותם, פתאום ראיתי גם אנשים ולא רק מכונות מלחמה ויהירוּת. ג'יי סיפר את הבדיחה הקבועה שלו לצערנו הרב, והם הקשיבו בהתעניינות מפתיעה. "הוא היה כל כך בהלם שהבין שאני לא אנושי. פיו נפתחת כל כך חזק שהייתי בטוח שהוא ישבור את לסתו" צחוקם של שלושת הגברים המכונפים בחדר מילא את החלל והעלה חיוך לפניי. ג'יי חייך ועיניו זרחו כשראה שאנשים מקשיבים לבדיחה שלו, מתעניינים בה, מוכנים בכלל לשמוע אותה ולא מעיפים אותו לעבוד. "זה מזכיר לי שהייתי תינוק, בן 16-" "אתה עדיין תינוק" אדם החל לדבר וצ'ר קטע אותו. פיי מזדקנים אחרת וחיים שנים רבות מספור, לכן גיל 16 נחשב צעיר ביותר אצלם. "מדבר זה שעדיין יצעק עלי אם אגע לו בדובי" התחלנו לצחוק כולנו "יש לך דובי?!" ג'יי מלמל בין צחוק לצחוק "זה לא דובי!" הוא מלמל קללות בפיי עתיקה לכיוון אדם והצחוק שלו רק התגבר. "אז כשהייתי בן 16" אדם המשיך לספר כאשר התקף הצחוק נרגע "לא נראתי כמו פיי כלל ועבדתי במחנה האימונים שנמצא בבירה. אחד המפקדים שם היה בטוח שאני אנושי ורק כאשר צמחו לי הכנפיים הוא הבין שאני פיי. הוא התנצל כל כך הרבה פעמים על היחס שלו אלי שהמפקד הוריד אותו דרגה כי הוא התרפס וזה אסור במחנות" הוא צחק בקול וכולנו איתנו "נקמה שאפילו לא אתה אירגנת" ג'יי הוסיף ואדם הנהן. הצצתי מאט לכיוון דמיאן, הוא ישב עם כוס המשקה שלו בידו, מסתכל על חבריו עם חיוך קטן ועיניים זוהרות שהבהירו לי שהוא יגן עליהם ויהי מה.