לשבור את הקרח שלו-break his ice{3}

פרולוג

העבר-לפניי 11  שנים.
נקודת מבט לוקה:
היום אמא ואני רבנו ריב פיצוצים.
היא אמרה לי מילים קשות שגרמו לליבי לתעתע וזיעזע אותי שככה האישה שילדה אותי והעניקה לי את הכל זרקה אותי ופגעה בי.

"אתה לא כמו אח שלך,תהיה כמו אח שלך"צעקה אמא שישבנו במטבח.
"אני מצטער אמא"אמרתי במבט עצוב והשפלתי את מבטי לרצפה.
"אני מקווה שתמות,שלא יהיה לי ילד כמוך.לא חינכתי אותך לעשות דברים כאלה"צעקה אמא ויכולתי לראות שזה האלכוהול מדבר מגרונה.
"אמא את מדברת שטויות"התערב לאונרדו.
"אני לא רוצה אותך,אתה נראה כמו אבא שלך.העיינים שלך הן שלי אבל אתה פאקינג אבא שלך.
אף אחת בחיים לא תרצה אותך ילד מטופש"פלטה אמא וגרמה לדמעה בוגדנית לצוץ מעייני.
"אני לא התכוונתי לשבור לך את השעון שאבא הביא לך"אמרתי בהתגוננות.
"תארוז תיק,אתה עובר לפנימיה באנגליה"אמרה אמא.
"אמא,זה לא הבית שלו הפנימיה הזאת.הבית שלו זה פה איתנו"אמר תיאו בן ה11.
"הבית שלו זה עם אמא שלו.אני לא אמא שלו.הוא לא ילד שלי.
אמנם ילדתי אותו אבל אני לא רוצה אותו"סיננה אמא את המשפט שגרם לי לרעוד.

הנה אני פה...
בפנימיה עם ילדים אכזריים שמתעליים בי קשות.
אין לי יכולת לדבר עם אך אחד מהמשפחה שלי.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לאמא שלי.
היא לא ענתה.
כל החודשים האלה ניסיתי ליצור קשר עם אמא או עם אחד האחים,

כעבור יומים
"מה תעשה תבכה לאמא?"אמר הילד מהפנימיה ודחף אותי לערימת זכוכיות במחסן שבפנימייה המזדיינת הזאת.
גנחתי בכאב.
ניסיתי להלחם על חיי.
ניסיתי להגן על עצמי.
הם היו 28 נגד אחד.
"לא פלא שאמא שלו זרקה אותו.תראה את היאוש בעיינים שלו."התערב הילד שלידו.
"אף אחד לא אוהב אותך ילדון.
כדאי לך להתאבד.גם אם תמות לא יהיה לאף אחד אכפת.נמשיך לחגוג וגם האחים שלך שמחים מזה שאתה לא איתם"אמר הילד שזרק אותי לזכוכיות הכואבות.
"אתה טועה בן זונה״ עניתי.
"אמא שלך טעתה שהביאה אותך"אמר והחטיף בפניי אגרוף שגרם לראשי להסתחרר.

הם הלכו והשאירו אותי כאוב.
ספוג בדם וכל גןפי מלא זכוכיות.
צרחתי בחוזקה.
ככה זה מרגיש שיש רגש,אני לא רוצה לחוות אותו יותר.
בא לי לקחת חתיכת זכוכית ולתקוע אותה בחזה שלי.שאני אגיע לעולם אחר.
אך.יש קול קטן בראשי שאומר לי לא לעשות זאת ולהכאיב להם בדרך אחרת.
להמשיך לחיות.זה העונש שלהם.
אני אכאיב להם.

רצתי לחדרי והוצאתי פיסת נייר מהמזוודה שאמא ארזה לי.
הוצאתי דף חלק ועיפרון.
וברעד ציירתי את מה שעבר עליי לאחרונה.
ציירתי דמות של ילד שמשתיק את אוזניו ונראה לחוץ מהכל.כמוני.
מתי זה יגמר?.

נקודת מבט סטלה:
העבר לפניי 11 שנים.
אני בחדר.
אבא שוב חתך התקף אלכוהול.

"תסתמי את הפה שלך" אבא שאג ודחף אותי מהמדרגות כך שנפלתי והתגלגלתי אך ישר קמתי ממקומי.
יכלתי להריח את האלכוהול מגופו.
"את נלחמת איתי יותר מידי ילדה,תוותרי.כמו אמא שלך תוותרי"אמר אבא ותפס בחולצה שלי.
"אני לא אוותר."עניתי.
"את לא עונה לי,שמעת אותי ילדה"לחש אבא לאוזניי.
"טוב"לחשתי.
"שמעת אותך?!"טלטל אבא את גופי בחוזקה ושאג בפניי.
"כן"צעקתי עם דמעות בעיניי.
אמא ישבה מהצד והסתכלה.
"מה הקטע שלך?את אמורה להגן עליי."צעקתי על אמא שאבא נשפך על הספה מרוב שגופו היה ספוג באלכוהול.
אמא התעלמה ממני.
"יום יבוא אמא,והוא יהרוס אותי.ישמיד אותי .
מה את תעשי?"שאלתי
אמא לא ענתה.
"את אמא כל כך גרועה'עניתי עם דמעות בעיניי.
לאמא זה לא הזיז.

אני תקועה פה.
לכל החיים.אמרתי את זה כל ליילה לפניי השינה לפניי שנרדמתי.