לשבור את הקרח שלו-break his ice{3}

פרק 8-הנקמה והמוות

העבר
נקודת מבט סטלה
ברוס אתמול ניסה לגעת בי ולכן ברחתי עם אחותי.
ברחנו והגענו לבית הישן של ההורים שלי.
לפניי שאספרנסה נולדה גרנו פה.
כל פינה פה בבית מזכירה לי את כל המכות שקיבלתי.
כל הפעמים שאבא התעלל בי מול עייניה של אמא וצעקתי וזעקתי כדי לקבל מאמא עזרה אבל היא הייתה אפילו יותר גרועה..
בסופו של דבר גם אם אני נכנסת לבית הישן הזה והריק חסר החיים.אני ניצחתי את שני הזקנים האלה.
אני ואספרנסה.

נכנסנו לבית..
אספרנסה ישנה על ידיי ואני סחבתי אותה ואת הדברים שלנו בקושי.
לא ישנתי כבר חודשיים.
כל המעבר והמחלה שלה הפכו אותי לזומבי.
אבל בשביל לבנות איתה חיים אני אלחם בשיניים.
היא התקווה היחידה של בחיים.
הסיבה היחידה שאני לא במקום אחר היום.

"סטלה,כואב לי"מלמלה אספרנסה שהנחתי אותה על מיטתם של ההורים שלי זכרונם לברכה ימח שמם.
"הכל יהיה בסדר"אמרתי לה וליטפתי את ראשה שהיה חם.הוצאתי מכיסי את המד חום שלקחתי מביתם של המאפיונרים.
"תפתחי את הפה שלך ושימי את זה מתחת ללשון שלך"אמרתי לה והיא עשתה כך.
הוצאתי את המד חום לאחד שצפצף.
42 מעלות.
היא החלה להשתעל.
יצא דם מפיה.
היא השתעלה עם דמעות שלא הפסיקו.
"היי,תוציאי"אמרתי לה והצמדתי את ראשה לגופי.
"אני לא יכולה יותר.כואב לי הכל הגוף"אמרה בבכי ויכלתי לראות שבטנה כחולה.
"את תעברי את זה.אני אעזור לך.הכל אני אעשה בשבילך.מחר אני אזמין לך רופא שיעזור לך להחלים"אמרתי וירדו דמעות מעיניי שניסיתי להסתיר אך קולי הסגיר אותן.
"ומה אם אני לא רוצה?"שאלה בבכי.
"מה?"שאלתי בהלם.
"כואב לי סטלה.כל פעם שאני משתעלת אני מרגישה שהנשמה שלי יוצאת מגופי"אמרה בבכי וגרמה לי להיות בהלם.
"הרופא בעצמו אמר שנשאר לי שבועים"אמרה.
"מה?!"שאלתי בבכי שלא יכלתי כבר להסתיר.
"נסה החליטה שנשמור את זה בסוד כדיי שלא תעברי יותר ממה שאת עוברת אחות"אמרה.
"אני יכולה לשרוד הכל,גם את זה.היא הייתה צריכה לספר לי.את היית צריכה לספר לי"הרמתי את קולי ופרצתי בבכי.
"את שרדת מספיק סטלה.את עשית הכל כדי שאני היה בחיים"אמרה בלחש וליטפה את פניי.
"עכשיו זה הזמן שלי לוותר.לוותר על הכל ולהיות במקום שאני לא אסבול יותר"אמרה והשתעלה שוב.

"לא!"קראתי.
"אם אעצום את עייני לא אקום יותר סטלה"אמרה.
"את לא עוצמת אותם"קבעתי.
"אני לא מסוגלת.
אבל את מסוגלת.תחיי בשבילי.תבני לך חיים חדשים סטלה,בשבילי תחוי ותחיי את החיים."אמרה ועייניה נראו כאילו עומדות להכבות.
"אני צריכה שתשאירי אותן פקוחות.אפילו עוד מעט זמן"התחננתי.
"אני לא יכולה"חייכה ונשכבה על רגליי.
עייניה נעצמו לאט לאט.
"ביי סטלה,היית אחות מדהימה.אל תשכחי אותי"אמרה אספרנסה ועצמה את עייניה.
"לא!"צרחתי בקול צרוד וליטפתי את פנייה.
"בבקשה לא!"התחננתי כאשר שייניה נכבו לגמריי.

הוצאתי את הטלפון שלי בדמעות שטישטשו את רייאתי.
חייגתי בעוד שכולי רועדת.
נכנסתי למספר של נסה ושלחתי לה הודעה.
התחלתי להקליד.
"תקשיבי לי טוב!"צרחתי.
"אני לא יודעת מי את חושבת שאת.
אבל הרסת את החיים שלי"אמרתי והקול שלי נסדק.
"יכלת להגיד לי שאחותי גוססת"אמרתי ונשמתי עמוק.
"כי עכשיו בגלל הדאגה שלך אני צריכה לשלם הרבה בשביל קבר ובשביל לקנות סכין לחתוך כל פינה בגופי שהיא איי פעם נגעה בה."אמרתי בבכי.
"אני נשבעת לך מוקדם או מאוחר אני אמצע אותך ואנקום את הנקמה שלי כלפייך.אני אארוג אותך ואהרוס אותך.כמו שהרסת אותי"בכיתי.
"למה אני מאבדת את אחותי?בגלל כלבות כמוך.מאחלת לך לאבד את כל הבנים שלך.כל היקר לך.כמו שאני איבדתי."צרחתי.

"אבל לא את לוקה.רק הוא ישאר בחיים ויגיד לך עד כמה שהוא כועס עלייך."ניתקתי.
צרחתי וכאב הגול הורגש בחזה שלי.
הדלת נפתחה ונשימתי הופסקה.
"הכל בסדר ילדה,"שאל בחור מבוגר שנראה בגילו של אבי.
"לא"אמרתי.
"אני מרגישה את הכאב"אמרתי והחזקתי בחזה שלי.
"הוא פה"עצמתי את עייני.
"הכל בסדר?מה קרה לה?"שאל והצביע על אספרנסה.
"רימו אותי"לחשתי.
"אני רמבו.אני מבטיח לך שאני ואישתי נעזור לך בהכל."אמר.
"מה יש לי להפסיד?"שאלתי.
אישתו הופיעה בדלת והייתה בהלם.
היא חיבקה אותי וסחבה אותי אל גופה.

כעבור שבועיים
"היום קוברים את אחותך"הודיע רמבו בצער.
"אני יודעת."אמרתי בעצב.
מאז שאחותי נפטרה עברתי לגור עם רמבו ועם אישתו סברינה.
הם 2 אנשים מבוגרים וחמודים.
הם אימצו איתי עד גיל 18.הודעתי להם שבגיל 18 אני עוברת.
אני חוזרת לאיטליה לנקום את נקמתי.
אבל אשאר איתם בקשר..
אחותי נקברת היום בבית קברות ליהודים כמובן.
אני מכברת את הדת שלנו.
אני לא הולכת להיות בטקס הזה.
אני לא מסוגלת..

איך אני מחזיקה את כל השנים האלה.?.
אין לי בשום דבר להאחז.אין לי בשביל מי לחיות..
רק בשביל עצמי.