לשבור את הקרח שלו-break his ice{3}

פרק 4-תן לי לדבר איתך

העבר לפניי 10 שנים
לוקה.
אבא היום בבוקר כמו כל יום שבת הלך ביחד עם כל המשפחה לנהר הסודי של נסה.
אני החלטתי שאני לא הולך.
המקום הזה הוא המקום האהוב על נסה.
והיא אוהבת ללכת למקום הזה עם האנשים האהובים עלייה.
אני לא אחד מהם..
נשארתי תקוע עם הילדה הזאת.
מה אני יכול לדבר עם ילדה בת 10?
הייתי בחדר שלי וציירתי.
היא הייתה בסלון.
לא יצא לי לדבר עם אף אחד מלבד אחי התאום לאחרונה.
הוא עסוק בלבנות את החיים שלו ונסה עוזרת לו.
אני עסוק בלנסות שהחיים שלי לא יתפרקו.ונסה הורסת אותי.
שלוש דפיקות נשמעו על דלתי.
לא עניתי.
הדלת נפתחה בהיסוס על ידיי הילדה.
"אני צריכה שתעזור לי עם הטלויזיה"אמרה הילדה בעלת העיינים הכחולות והשיער החום גלי.
היא כל כך יפה.
"יש משרתים בבית הזה"אמרתי באדישות.
"הם בחופש"אמרה.
"אז תחכי לאבא שלי שיחזור"אמרתי.
"אני צריכה שתעזור לי"אמרה.
התרוממתי מהמיטה והיא התקדמה לסלון.אני אחריה.

"אתה לא כמו שסיפרו לי שאתה"אמרה סטלה.
"מה סיפרו לך עליי?"שאלתי.
"אמרו שאתה ילד נחמד."אמרה.
"הוא מת הילד הזה"עניתי באדישות והדלקתי לה את הטלויזיה.
"מי הרג אותו?"שאלה והביטה בי.
"העולם"עניתי.
"אוקיי."ענתה.
הלכתי לכיוון החדר שלי.
היא נגעה בידי ועצרה אותי מלכת.
הסתובבתי אלייה.
"אתה יכול להיות קר כמו קרח,אבל מתישהו אני אשבור את הקרח הזה."אמרה.
הלכתי לחדרי מבולבל.

לאחר זמן מה שמעתי את דלת הבית נפתחת.
המשפחה חזרה.
הדלת של החדר שלי נפתחה.
רייאן לאונרדו ואספרנסה נכנסו.
"היה כייף רצח,לוקה למה לא באת?אתה אוהב את הנהר"אמר לאונרדו.
"מעדיף לוותר על התענוג"עניתי באדישות.
הבנים דיברו קצת ויצאו.אספרנסה עמדה לייד מיטתי והביטה בי.
"אני אספרנסה."אמרה הילדה הקטנה בעלת העיינים הירוקות והגדולות.שיערה היה בגוון זהב.
"אני לוקה"השבתי והרמתי אותה אליי ששמתי לב שהיא לא בגובה של המיטה והיא לא יכולה לטפס.
"למה אתה לא נותן לאף אחד לדבר איתך"שאלה.
"כי אף אחד לא רצה לדבר איתי כשסבלתי"עניתי והיא הניחה את ידה על ידי.
"תתן לי לדבר איתך,אני לא הכי מבינה בעיניינים האלה.אני בת ארבע אבל אחותי הגדולה מבינה הכל"ענתה וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה.
לא הגיע לה לספוג את הכאב שלי,היא ילדה קטנה.
נסה נכנסה לחדר רואה אותנו מחובקים.
"אספרנסה מתוקה,למה שלא תלכי לאחותך.היא מחפשת אותך"אמרה נסה.
אספרנסה הנהנה והלכה לחדר שלה.
נסה התיישבה על מיטתי.
הבטתי בקיר.
"ילד יפה שלי.אוצר שלי.אני ממש מתנצלת שככה המצב בניינו.אני לא התכוונתי.באותו היום שהלכת.חלק מגופי עזב אותי"אמרה נסה וליטפה את שיערי.
"את הרסת אותי נסה"אמרתי באדישות.
"אני אמא שלך,אני לא נסה"אמרה.
"אם היית אמא שלי,לא היית עוזבת אותי בפנימיה באנגליה.לא היית משאירה אותי עם ילדים ביריונים שפאקינג השאירו אותי ערום למחצה מחוץ לפנימיה חודש שלם.אם היית אמא שלי היית עונה לשיחות שלי ששלחתי לך שתבואי לקחת אותי מהמקום הזה"אמרתי באדישות.
"אני יודעת,ואני מצטערת ילד שלי.
אתה האור שלי"אמרה וליטפה אותי.
"אני מעדיף לחיות בפנימיה הזאת מאשר לחיות פה איתך אמא"אמרתי והזזתי את ידה מפניי.
"אל תגיד את זה"אמרה.
קמתי ממיטתי והוצאתי את התיק ממתחת למיטה.
"אני אעשה הכל בשביל שתשאר"אמרה.
"את עשית הכל בשביל להרוס אותי"אמרתי באדישות והתחלתי להוציא בגדים מהארון.
"אתה לא עושה למקום הזה ילד שלי."קבעה.
"אני לא ילד שלך.את אוליי ילדת אותי והענקת לי שם אבל את הרסת אותי.
אמנס את אמא של לאונרדו ושלתיאו ושל רייאן אבל את לא אמא שלי."אמרתי בכעס וסגרתי את התיק.
"אין לך שום זכות לקרוא לי ככה"אמרה.
"אני חלק מהמאפיה.אין לי שום זכות לקרוא לך אמא."אמרתי ויצאתי מהחדר בדמעות.

נפרדתי מהאחים שלי.
מאבא שלי ומקלאודיה.
"איפה אספרנסה?"שאלתי את סטלה שהגיע מהחדר שלהן.
"ישנה"ענתה.
"תביאי לה את זה"אמרתי והוצאתי קופסא קטנה מכיסי.
הושטתי לסטלה את הקופסא.
סטלה לקחה את הקופסא.
הלימוזינה שלי הגיעה.
"פעם הבאה שאני אחזור לפה תהיה ביומהולדת שלי ושל לאונרדו."הודעתי והלכתי לכיוון הלימוזינה.
הרגשתי שידים קטנות טופסות אותי.
הסתובבתי וראיתי את סטלה.
היא תפסה אותי וחיבקה אותי.
"אמנם אנחנו לא מכירים איש הקרח.אבל אני מרגישה שאתה צריך את זה"אמרה.
החזרתי לה חיבוק של שניה ונכנסתי ללימוזיה.