Dangerous Love [1]

פרק 40- שיחה בין אחים

רפאל-

מתאו הגיע ואני פותח לו את הדלת "כנס, יש לנו על מה לדון".

מתאו בקרוב יהפוך לקאפו החדש, זה אומר שאצטרך את התמיכה שלו והוא את שלי בנוגע למאפיה היפנית.

מתאו מהנהן ונכנס בביטחון "איפה אחותי?".

"בבריכה, אבל קודם נבצע את הפגישה שלנו בעניינו של אלכסנדר והמאפיה היפנית" אני אומר ומוליך אותו אחרי לחדר הפגישות.

"תראה רפאל, צדקת בנוגע לאלכסנדר. לא יכולתי להאמין כשראיתי את הקלטת" הוא עצר, קולו רובוטי "הכוחות שלנו מנסים לאתר אותו ולפי מה שאני מבין ויודע, הוא בוגד ובגד בנו מאז ומתמיד".

אני מקשיב לכל דבריו בדריכות, "אני מבין. אנחנו צריכים לשתף פעולה במציאתו וחיסולו. הוא מסכן את המאפיה שלנו וכך גם את אישתי" המילה אישתי התגלגלה על לשוני בצורה כלכך קלילה שהשתעשעתי מתגובתו.

לסתו התקשחה, פניו מאובנות "אני יודע, הוא מסתתר יחד איתם. אנחנו מעריכים את ההשתדלות שלך באיתורו".

השיחה מתנהלת ברשמיות מוחלטת. מתאו ואני מעולם לא נהגנו לשוחח, ולא ליצור קשר עין. שנינו עשינו טעויות, ושנינו לא נודה בכך. הוא התחיל ואני סיימתי.

"אני מקווה שאתה שומר על אחותי כמו על יהלום, הבנתי שהיו כמה תקריות" מתאו ממשיך וזווית פי מתעקלת כלפי מעלה. בטח שהוא יודע.. הוא לא סומך עליי.

"אל תדאג, ביטחונה מובטח פה במאת האחוזים" הגברנו את האבטחה סביבה, בכל יציאה לפחות חמישה חיילים. אין מצב שאני נותן לתקריות האחרונות לחזור על עצמן שוב.

השיחה מסתיימת, הערכות המצב והאויב.
מתאו ואני קמים מהכסאות ומתקדמים אל היציאה.

"חכה כאן, אני אלך לקרוא לה" אני צועד לעבר סילביה היושבת על שפת הבריכה בחיוך חסר דאגות.

"רפאל" היא מסתובבת אליי בפרצוף מודאג "קרה משהו?".

ליליאן וברונו גם הם מזדקפים.

"אחיך הגיע" מבטה משתנה ואני מוסיף "הוא מחכה לך בחדר הישיבות".

חיוכה נמחק "בסדר, אני הולכת".

אני עוצר את ידה באמצע והיא מסתובבת אליי, מבט לא מוסבר על פניה "תקשיבי למה שיש לו להגיד. אני לא חובב גדול שלו, אבל הוא רוצה בטובתך".

כששיחררתי את ידה והיא הלכה ליליאן וברונו התחילו לצחקק.

"שתקו" אני נוהם.

"אתה בלתי צפוי" שניהם אומרים לי בו זמנית ואז מחליפים מבטים.

התאומים האלו מטמטמים אותי.
_______________________________________

סילביה-

חדר הישיבות גדול ומואר, שולחן ענק וכיסאות מסביב לו. ואוו, מעולם לא הייתי כאן. האחוזה הזאת בהחלט ענקית. אני מזהה את מתאו היושב בדריכות, כשרגלו האחת מונחת על ברכו של הרגל השניה.

עיניו סורקות אותי כשאני נכנסת "היי אחות" קבלת פניו חמימה יחסית למי שכמעט רצח אותי מבעד לקו הטלפון.

"היי מתאו" אני מנסה שלהפיג את חוסר הנוחות שלי ומחזירה לו חיבוק קצר כשהוא טופח על שכמי "שבי".

האוויר קר, צמא לחום.

אני מתיישבת ומתחילה לעבד את מילותיי תוך כדי דיבור "תראה מתאו, אני מבינה שאתה נסער וכועס אבל לא היית שם במקומי במשך כל העשור הזה. הייתי מאויימת, פחדתי".

הקול שלי רגוע, נינוח יחסית למישהי שעברה את הדברים הקשים האלו.

מתאו רוכן לעברי, ידו על סנטרו. עיניו החומות משדרות הבנה "אני יודע. אני עדיין כועס בעקבות הגילוי המפתיע הזה אבל לפחות שמח שזה יצא לאור ונוכל לטפל במזדיין הזה שפגע בך" הוא עוצר ומביט בי "איך את? שתפי קצת".

חמימות פשטה בי, התגעגעתי אליו כלכך. התגעגעתי לשיחות איתו, לחיבוקים הארוכים שלנו, לציחקוקים הקצרים ולשיחות הנפש שלנו.

"בסדר, אבל עכשיו יותר טוב" אני מקלילה את האווירה ומתאו מגחך.

"אני רוצה להבהיר לך שהמרדף אחרי אלכסנדר לא פוסק וכשאנחנו נמצא אותו, הוא ישלם על כל דקה מזויינת שבה נגע בך" הקול שלו נחלש לקראת הסוף והוא נשען אחורה בחזרה, עיניו קרות כמו קרחון באנטרטיקה.

"בנוסף לזה רציתי להודיע לך שבעוד שבוע טקס ההכתרה שלי יתקיים ואהפוך לקאפו הרשמי הבא" אני בולעת את רוקי.

"בכזו מהירות? אתה מוכן לזה?" אני שואלת בחשש. תמיד היינו מדברים על זה, התפקיד הזה מחייב הרבה עוצמה וכוחות נפש. זה לא קל להתמודד עם כל החסרונות והאויבים הנלווים לזה.

ואני בטוחה בכמעט מאת האחוזים שהיפנים האלו ינסו להרוס את הרגע.

"זה התפקיד שהתאמנתי ונועדתי לו כל חיי" קולו הופך לרובוטי, כאילו מדקלם את המפשט במוחו לפני שהולך לישון.

אני נאנחת "אני בטוחה שתהיה קאפו חזק ומדהים".

"אבל למה עכשיו?" אני שואלת לאחר רגע של שקט, לא מבינה את מהירות הזמן שבו מתגלגלים סדרת האירועים.

"אבא.. הוא מתעייף מהר לאחרונה, הוא מרגיש שנכשל בהגנתך. הוא מבוגר סילביה, הוא לא צעיר בשביל להחזיק את המאפיה יציבה וחזקה" מתאו אומר לי וליבי משתולל.

"הוא לא חולה בגלל הסיפור הזה נכון?" אין מצב שאבי לקח את זה כלכך רחוק, עד כדי כך שבחר לעזוב את התפקיד.

"הוא בסדר גמור, מרגיש אשמה" פירוט קצר וקולע. זה מה שחששתי ממנו. היום בו אצטרך להתמודד עם האשמה של אבי.

"ואתה, מה איתך?" אני שואלת, תוהה אם גם הוא מרגיש חלק מהאשמה.

"לא מרגיש כלום אבל יודע יפה מאוד שברגע שאמצא אותו, הוא ימות בעינויים קשים שעוד לא חלם שאוכל להעניק לו. אני מבטיח לך אחות קטנה" ההבטחה הזאת הוציאה מתוכי איזה צחקוק קטן. ההבטחות שלו זה בין הדברים הכי יפים שאמרו לי בחיים.

"אני מקווה, לא מגיע לבן אלף הזה לחיות עוד שניה אחת-"

"רק הספקת להגיע ואישתי כבר מקללת חופשי?" העקיצה של רפאל מאחוריי גרמה לי לסובב את ראשי.

"נו באמת.. תפסיק עם זה" אני מגלגלת את עיניי ובסופו של היום, מתאו חוזר לשיקגו.

"איך היה?" רפאל מתעניין, מתרווח במיטה.

"שיחה טובה, הייתי זקוקה לה" ובתשובה הקצרה הזאת אני הולכת אל חדר השינה ונרדמת במהירות.