Dangerous Love [1]

פרק 17- אויב

רפאל-

"נשבע שאני רגע מלאבד את זה" ממלמל ברונו לעברי בזמן שליליאן שוחה יחד עם בלה בבריכה.

לא יכולתי שלא לשים לב למבטים החטופים שברונו שולח בבלה, כאילו מזיין אותה במבט.

"נו עשית את זה איתה או עדיין לא" אני אומר לו בשיעמום, מתצפת על סילביה שלי מצחקקת ומעיפה את שיערה הרטוב לאחור.

"עדיין לא" ברונו עוצר ואז מחייך "אבל אני אשיג את זה בקרוב, היא שלי".

אני מעדיף לא לדעת על חיי המין של אחי. הוא סטוציונר אמיתי. הוא מעדיף סטוץ קל ומהיר על פני זוגיות ארוכה ומחייבת. וכרגע.. הוא רוצה את בלה. היא סתם עוד שעשוע בשבילו וכשיקבל ממנה זיון אחד, הוא יזרוק אותה.

"אתה נשמע יותר מידי בטוח בעצמך" בלה היא לא בחורה קלה, היא לא דופקת חשבון לאף אחד. אני והיא ביחסי שנאה אהבה, אבל לעולם לא אודה בכך בקול. האגו שלי לא נותן לי. גם לה לא חסר אגו.

ברונו מגחך ונשכב על הספה הגדולה "אתה מכיר מישהי שלא נפלה לקסמים שלי?!".

"היא" אני זורק את ראשי לעבר בלה וברונו מחמיץ את פניו "לא לזלזל בי, גם היא בסוף תיפול בקסמיי".

אני לא מצליח לדמיין אותה נכנעת לו ואני גם לא רוצה בכך. בלה, גיסתי? לא תודה, אעדיף לוותר על זה.

"אתה ובלה זה חתול ועכבר" ברונו מציין לי ואני מגלגל את עיניי.

"אל תנסה אותי ברונו, תתרחק ממנה".
_______________________________________

סילביה-

רפאל נרדם בקלות, יאמר לזכותו. אני לא מסוגלת לזה, גם עם כדורי שינה לוקח לי זמן להירדם. הראש שלי מלא במחשבות ויחד עם זה, גופו המפוסל והמעוצב של רפאל לא תורם למצב.

למה אתה חייב להיות כזה חתיך וגם מניאק בו זמנית.

אני זזה מצד לצד במיטה בזהירות, מנסה שלא להעיר את רפאל. אני חייבת כדור שינה. בדוק יש להם בארון התרופות שלהם.

אני לוקחת את רגליי ויוצאת מהחדר בזהירות, שולחת מבט אחרון לרפאל הישן. החושך היה בכל הקומה ואני מתגברת על פחד הילדות שלי ונכנסת בשקט על קצות האצבעות. אני פותחת את ארון התרופות, בודקת אחר כדור שינה.
הלחץ נמצא אי שם בתוכי.

קולות של הליכה מתקרבים ואני בולעת את רוקי מביטה לאחור. ליבי דופק. הדמות החשוכה מתקרבת לעברי ואני שומטת את חפיסת כדורי השינה שמצאתי.

"ברונו זה אתה?" אני שואלת בחשש, נדרכת מעט. הדמות רחבת הכתפיים לוקחת אליי עוד צעד ואני מתחילה להיכנס לפאניקה "רפאל?".

ואז אני מצליחה לראות חצי מפניו של האיש. זה לא רפאל ולא ברונו. הוא גדול, נראה בשנות השלושים לחייו. עיניו לא משדרות לי משהו חיובי, הן צועקות לי לקחת את רגליי ולברוח.

"מי... אתה?" אני שואלת בקול חלוש, מתלבטת אם לפתוח בריצה לעבר המדרגות. לפי החישובים שלי אני לא אספיק, הבחור הגדול יספיק להגיע אליי עוד לפני שכף רגלי תגיע למדרגות.

"האויב שלך" אני פוערת את עיניי ובלי לחשוב, פותחת את אחת המגירות ושולפת סכין.

"מה אתה עושה פה" קולי יציב, מסתיר את האימה שמתחוללת בתוכי. הוא רוצה להרוג אותי? או יותר גרוע לחטוף אותי ולאנוס אותי?

הבחור מחייך באכזריות וקופץ עליי, אני מתחמקת בשניה האחרונה לקצה השולחן כשהוא עומד בצידו השני. בידו האחת הוא אוחז בסכין ובידיו השניה מטפחת. מה הוא מתכנן לי בדיוק.

"הקאפו שלי לא אוהב לחכות הרבה, אני ממליץ לך להיכנע לפני שאעשה זאת בכוח" טון קולו מאיים. אני לא אחת שבורחת בקלות אבל מעולם לא נתקלתי בסיטואציה כזו.

הקאפו שלו?
היפנים.

האויבים של ניו יורק, האויב שלי.

"תצא מפה או שאצעק" אני מאיימת חזרה, מגבירה את קולי. הבחור לא נסוג, להיפך. הוא רק נראה משועשע יותר.

"את באמת נסיכה קטנה וחצופה, אני אשמח לקבל אותך כפרס האישי שלי" המילים שלו מקפיאות אותי, מוציאות אותי מריכוז.
זיק של ניצחון נראה בעיניו והוא מצליח לאחוז בי ולרתק אותי אל הריצפה תחתיו.

אני נאנקת, מרגישה סתומה על שנפלתי למלכודת הברורה שלו. אני משתעלת בכבדות. הבחור לוכד את רגליי ברגליו ואת ידיי בידו האחת.

"את לא מתנגדת ולא צורחת, אחרת לא אהסס לפגוע בך" הוא לוחש לאוזני. לפתע אני נזכרת במהלך של ליליאן. אני מרימה את רגליי ובועטת חזק בביטנו. צליל כאב בוקע מפיו והוא מתקפל לרגע ומאבד את שיווי משקלו בזמן שאני דופקת ריצה אל המדרגות.

"בת זונה.. את לא תצליחי לברוח" קולו עצבני, אני אוחזת במעקה סוף סוף אך יד חזקה לופתת את רגלי ומעיפה אותי אחורנית, לתוך גוף מוצק. סכין מוצמדת לצווארי.

הבחור מושך אותי אל החצר ואני נאבקת בו בכל כוחותיי. אני לא רוצה להיחטף. אני לא רוצה להיות בידיהם של האויב שרצח את אימא שלי.

"תהיי בשקט" אני מרגישה את המטפחת באפי, מסחררת אותי וגורמת לנקודות שחורות להופיע בעיניי.

אני צורחת בכל כוחי, אין לי עוד מה להפסיד.