Dangerous Love [1]

פרק 14- זירת אימונים, תמימות

סילביה-

אני מרגישה חנוקה בתוך ארבעה קירות. אני לא יכולה לנשום פה כשאני מוקפת בטמבל אחד והרבה חיילים.
זה פסיכי.

בכל יום, בכל שעה ובכל רגע רפאל עסוק. הוא בפגישות, במבצעים, הוא וברונו בעיקר. ליליאן היא המחושבת יותר, מאחורי הקלעים. הם לא רוצים שתילחם אבל אני בטוחה שהיא חזקה בדיוק כמוהם. היכולות שלה מרהיבות.

רפאל וברונו יצאו לחסל כמה עמדות תשתיות של האויב. בזמן הזה ליליאן ואני משתעשעות קצת עם סכינים. היא רוצה ללמד אותי להגן על עצמי. היא אומרת שבמאפיות יש הרבה אנסים וצריך לדעת להעיף אותם ממך במהירות.

היא צודקת. האנס שלי.. לא ידעתי להגן על עצמי בשביל שאתגונן מפניו.

"את אומרת לי שמעולם לא נתנו לך לראות דם? רצח?" היא שואלת כלא מאמינה, מגרדת במצחה ואוספת את שיערה לקוקו גבוה.
מולנו ניצבת המטרה, בול פגיעה של סכינים.

"מעולם לא, שמרו עליי כאילו אני הנסיכה הקטנה שלהם" אני מצחקקת והיא מגלגלת את עיניה "זה מסביר המון".

"רפאל לא יאהב את הרעיון" היא אומרת לי בחיוך כשמושיטה לי סכין משוספת וחדה.

"הוא יתמודד, 'האישה שלו' משתעממת פה וצריכה קצת אקשן" אני אומרת בשיעמום. אני בוחנת את הסכין היטב, מבינה שכל תנועה קטנה שלה יכולה לעשות חתך עמוק ונורא כואב.

"למרות שזה אחד התחביבים שלי שבהם כמעט ניצחתי בתחרות קליעה למטרה בסכינים, אנחנו לא נעשה את זה היום" משהו בקול שלה היה עצבני מעט כשאמרה שכמעט ניצחה בתחרות.

"היום, את תראי אותי נלחמת תוך כדי הגנה על גופי" היא מפנה את ראשה לצד השמאלי של המתחם הענק ששם מתגלה לי זירת לחימה.

זוג חיילים נראו שם נלחמים כמו אריות, חובטים, מתאגרפים. קרב עד המוות או אימון.. אני כבר לא יודעת.

"זה לא נראה בטוח מה שהם עושים" הרגליים שלי רוצות לברוח מהמקום אך אני לא עושה זאת. אני צריכה לדעת להגן על עצמי.

"אל תדאגי, אנחנו נעבוד על זה לאט לאט ואת תדעי להילחם כמו לביאה" היא נותנת לי מבט קשה "זה ידרוש ממך הרבה עבודה ואנרגיה אבל זה שווה את זה".

אני מהנהנת.

"טוב, תתכונני למופע" היא קורצת לי ומצחקקת, אני מחזירה לה קריצה.

ליליאן נכנסת אל תוך הזירה ולוחשת משהו לאחד הבחורים הגדולים שם. החלחלה עברה בי, זה האחד שניצח את החייל השני והשאיר אותו פצוע ומדמם כמעט למוות. פאק.. ליליאן מה את עושה.

הקרב התחיל, ליליאן הסבירה לי שזו זירת הלחימה הקטנה שבה זה לאימון בלבד. היא גם אמרה שיש להם עוד זירת לחימה ששם זה קרב עד המוות ובה משתמשים בדרך כלל להעניש מישהו על מעשה שעשה וכך הוא סובל עד המוות.

לא משהו שמתחשק לי לראות.

הם התחילו, ליליאן התחמקה מהבחור שזה עתה שלח לה אגרוף לבטן. היא התגלגלה על הרצפה שמאלה ושלחה לו בעיטה לרגל. הבחור נאנק ותפס את אחת מידיה, מקפל אותה וגורם לה לגנוח בכאב. היא מחייכת חיוך אכזרי, זה שעשוע או אמיתי?!

היא יוצרת איתי קשר עין ומהנהנת. היא עושה סיבוב מהיר עם ידה, משחררת אותה מהבחור הגדול תוך כדי שבידה השניה היא מאגרפת את פרצופו. הבחור נפל על הרצפה כשהיא עולה עליו ודורכת על ביטנו, פרצופו ואפו מדמם.

כשהבחור מנסה להתאושש היא נותנת לו בעיטה לביצים והוא משתתק לחלוטין, היא מרתקת את ידיו סופרת עד שלוש ומנצחת.

"ואוו, זה היה מדהים!" אני אומרת לה בחיוך "את לגמריי לביאה. אני לא ממליצה לאף בן להתגרות בך".

ליליאן מחייכת אליי "אני רוצה שתדעי להילחם בדיוק ככה".

"מה אתן עושות פה?" ברונו מופיע מהמדרגות בכניסה יחד עם רפאל, נראים מצוחצחים יחסית לאנשים שזה הרגע ביצעו קרב.
חבל שרפאל נשאר חי, הייתי שמחה לקבל את החופש שלי כבר עכשיו.

"מתאמנות" ליליאן מגיבה לו והוא סוקר אותה. היא בהחלט נראית אחרי קרב, דם על בגד האימון שלה.

רפאל וברונו מתקדמים. רפאל מרים גבה "אני מקווה שאת לא מלמדת את אישתי שטויות".

אישתי.

הפרפרים בבטן התעוררו וזרמים נעימים זרמו בין רגלי.

שיט רפאל מה אתה עושה לי בגוף.

ברונו מצחקק "לפחות ניצחת את הבחור המסכן ששוכב שם?"

"בעיטה לביצים" ליליאן מגלגלת את עיניה כאילו שזה מובן מאליו. האישה הזאת היא אייקון. אישה חזקה ועוצמתית.

"שמח לשמוע" אומר ברונו "אני צריך את התאומה שלי בחלק אחד". הם מצחקקים ועולים חזרה אל האחוזה, משאירים אותי עם רפאל באמצע המתחם.

"אני מבין שצפית בה נלחמת" הוא אומר בקור האופייני לו "באמת שמרו אותך כמו נסיכה".

אני מגלגלת את עיניי בתגובה "אני לא רגילה לראות דברים כאלו, זה עושה לי חלחלה".
אני לא יודעת למה אמרתי לו את זה, זה פשוט נפלט לי.

"ליליאן מומחית בזה, היא מתאגרפת ונלחמת ככה מאז שהיא צעירה" הוא אומר לי ומניח את ידו על גבי כשאנחנו חוזרים אל האחוזה.
אני בטוחה שכל שלושת האחים מאומנים בלחימה ואיגרוף מגיל צעיר מאוד.

"איך היה המבצע?" אני מתעניינת, סקרנית. מעולם לא ראיתי או הייתי במבצעים.

"טוב מאוד" הוא לא מפרט לי "אני אוהב את התמימות הזאת שיש בך בנוגע למאפיה".

אין בי תמימות, היא נהרסה כבר בגיל שתיים עשרה כשאלכסנדר אנס אותי בחדר השירותים שלי בפעם הראשונה.

"אין בי תמימות, אל תחיה באשליה רפאל" אני אומרת לו ומקבלת ממנו מבט סקרן.

לא רפאל, אתה לעולם לא תוכל להבין אותי באמת.