Dangerous Love [1]

פרק 50- קרב אבוד מראש

רפאל-

רגע לפני ששמי נקרא ברמקול החזק, אני מוצא את סילביה. היא יושבת יחד עם ברונו וליליאן בשולחן שלנו, מבטה לא מביע שום תגובה.

כשהיא קולטת אותי מבטה משתנה, בילבול או אולי התרסה "לך ותגמור עם זה כבר".

אני מתעלם ממה שאמרה ולוכד את מבטה כשהיא שוב מתריסה אותי, מסרבת להביט בי מאז אותו יום מקולל שנהגתי בה באכזריות.

היא לא סולחת מהר.

"סילביה" קולי קר, פוקד. לעולם לא אפגין רגש ברבים, גם לא לאישה שלי.

היא מהדקת את שיניה וזה מבליט את לסתה, גם היא לא מראה לי במדויק את רגשותיה.

"אני מבקש, או יותר נכון אומר שגם אם הקרב הזה יהיה לך קשה לצפייה, והוא יהיה" אני עוצר, רואה את הזיק הקטן שבעיניה חולף "את לא קמה מהמושב, תעצמי עיניים או תשתמשי בכל טקטיקה אחרת אבל לא לזוז מהמקום. זה לא טוב לתדמית שלנו".

סילביה מכווצת את שפתיה ברוגז "בסדר".

"את לא רגילה לראות דברים כאלה ואני בטוח שזה יעורר בך דברים לא נעימים ולמרות זאת, אני מספיק מובן כשאני אומר את זה. לא לקום מהשולחן הזה, כולם צופים בכם ובתגובות שלכם" אני שוב מחדד לה, קולי נשמע בכריזה.

"תסיים את זה מהר" היא אומרת לי, בבקשה שקטה.

אני מתרחק ומניד בראשי "אני אוהב את זה לאט.. ומייסר".

אני צועד בביטחון, ראשי מורם ופניי אטומות אל תוך הזירה ונעמד בקצה אחד שלה. הקהל מריע לי, שורק. השופט, מקריא את שמו של האסיר היפני וזה מתקדם במהירות.

ארבעת חיילי מכניסים אותו אל הזירה, כבול בשלשלאות ברזל ברגליו וידיו. הוא גורר את רגליו על הרצפה ושלשלאות הברזל מרשרשות ומעניקות לי את הסיפוק.

היפני הזה חזק, דאגתי לו לאוכל כדי שלא יהיה לו תירוץ להפסיד לי. אני הולך לכסח אותו, בוגד ומסתנן מזדיין.

אתה הולך למות.

גם הוא, מתהלך בגאווה כאילו לא קשור לשלשלאות ברזל. מתהלך בחיוך דוחה, חיוך יהיר. אני אוודא שזה ימחק ממנו, לאט ובסבל.

אני לוחם קטלני, לא סתם אני הקאפו ולא סתם שמי מתנוסס ומרעיד בפחד כל מקום שאליו אני נכנס. אני לוחם מהיר, חזק ואכזרי. כשאני שובר את רמת השפיות שלי, אני הופך לחיית טרף.

מיכאל. זה שמו של היפני.

"טוב, אני רואה שאתם מוכנים. שחררו את הבוגד" קולו של השופט אומר, וחיילי משחררים אותו מכלוב הברזל שבו היה נמצא.

הזירה השאת נועדה לעונש, למוות איטי הכרוך בסבל. זהו קרב על חייו של המתמודד, הקורבן שלי.

אני מכניס את כפפות האיגרוף לידיי וגם מיכאל עושה כך. אני פושט את חולצתי, והוא אחריי עושה כמוני. מבט אחד אני מרגיש עליי, בוחן אותי. היא. האישה שלי.

השופט צועק "שלוש, שתיים, אחת, התחל קרב!". קולות העידוד והקריאה למכות נשמעים לי מכל כיוון.

אני ומיכאל מתקרבים זה לזה, מחשבים צעדים. אך כמוהו, אני מכיר עוד מיליון. אותי, הוא לא מכיר. אנחנו מצמצמים את המרחק בנינו לטווח קצר ומתגרים זה בזה במילים עוקצניות.

הוא מתנפל עליי ראשון ואני הודף אותו "תיכנע ותמות מהר, חבל על בזבוז הזמן והשקעת האנרגיה שלי באפס כמוך" אני מסנן לו.

הפעם אני זה שמכה, בעיטה. הוא מקבל אותה וסופג אותה בשקט. הוא מחזיר לי כמה, אני מתחמק מכל אחת מהן.

"האישה שלך פוחדת לאבד אותך, היא נראית אבודה" הקלף שהוא שולף מוציא אותי מריכוז והוא נותן לי אגרוף לצלעות.

"פאק" אני נוהם, מילמולים וליחשושים בכל עבר. אני עף אל הקיר ומתרומם במהירות על רגליי.

"אתה בן זונה אמיתי, אני אשמח לשמוע את הצרחות שלך על סף המוות" קולי קודר, אפל. האיומים לא מזיזים לו, הוא ממשיך להתקיף ולהגן על עצמו.

אני חובט בו בצד ימין, מחזיר לו על הצלעות השבורות שלי. שנינו מתחילים להתנשף. מיכאל ואני קופצים זה על זה באותו זמן ומתגלגלים בזירה, מתהפכים אחד מעל השני תוך כדי מכות ואיגרופים.

בום. בום. בום.
האגרופים שלי מכסחים את פניו ואפו הופך לשבור, מדמם.

"כשהכל יגמר ואני אנצח, אצמיד את אשתך לתא שירותים ואזיין אותה כלכך חזק שנשמתה תצא ממנה" מיכאל מזכיר אותה שוב, מגביר בי את הזעם ומשתמש בזה לטובתו.

הוא מתהפך מעליי ומכניס לי אגרוף חזק לבטן, מוציא ממני התנשפות חדה.

"כשהכל יגמר ואתה כבר לא תהיה בן החיים, אני אשרוף את הגופה שלך בעצמי ואתענג על פאקינג רגע.." הנהמה שלי נשמעת בכל האיצטדיון וכל הקהל שותק, דממה.

"ולא אסתפק רק בזה, אחסל את המשפחה שלך. אדאג לזה אישית" אני ממשיך, הולם בו באגרופים חזקים והוא נאנק בכאב ומתקפל תחתיי.

"את האישה שלך אהרוג, את אחיך הקטן ואת בניך. לא אשאיר זכר לשושלת הכושלת שלך, מיכאל" שמו מתגלגל על לשוני בהתגרות ומלווה בעוד כמה גניחות כאב מצידו.

אני שובר לו אצבע, מעקם אותה. הוא צורח ואני מחייך בזדון, בארסיות. דם יורד מידיו, מפניו והוא מלכלך את הזירה בדמו.

"הדם שלך משובח, אולי נסחט עוד קצת ממנו" אני לועג לו, ושובר לו שתי אצבעות נוספות. הוא זועק, ועל האימרה שהוא אמר הוא כלכך הולך להצטער.

אף אחד לא נוגע באישתי, אף אחד לא מאיים עליה ואף אחד לא ידבר עליה בצורה בוטה שכזו, ברבים.

אני שובר לו את מפרקת ידו, ונותן לו אגרופים רצופים באיזור הפה והצוואר. חתכים עמוקים בכל גופו, זה קרב אבוד מראש בשבילו.

"תמות בגיהנום" הוא אומר לי, אני נותן לו מרחב נשימה ומרשמה לעצמי להגניב מבט אליה, לנסיכה שלי.

היא רועדת מעט, בוהה בי ולא מסיטה ממני את מבטה. פאק.. הוא הולך למות.