Dangerous Love [1]

פרק 45- תישאר

רפאל-

מתאו התקשר אליי ודרש לדעת מה שלום אחותו. הוא לא מרפה ולא משחרר, מניאק רציני. הוא דואג לה.. כאילו אני לא דואג לה מספיק.

"מתאו, היא בסדר גמור" אני אומר בכעס "תפסיק להתקשר כל חמש דקות, אם יהיה משהו חשוב אעדכן אותך".

מתאו נשמע זועם, הקאפו החדש של שיקגו "אתה יודע שיש לי סיבה לזעום! אין לי פאקינג זמן לנשום כי אני דואג לה, היא אחותי. אולי בשבילך היא סתם זיון אבל אני דואג לה. אני לא סומך עלייך רפאל".

חתיכת שמוק.

"מתאו, שלא תעז לומר לי שהיא סתם זיון בשבילי!" הקול שלי קר "היא חשובה לי, אתה פשוט לא רוצה להאמין בזה, אידיוט".

"רפאל" מתאו מזהיר ואני מגחך.

"מה אתה רוצה מתאו? לבקר אותה? פשוט תגיד" פאקינג נמאס לי ממנו, אף פעם לא הסתדרנו ולעולם לא נסתדר.

"אתה יודע שאין לי זמן לזה, לוח הזמנים שלי עמוס. אני רוצה שתבטיח לי שתשמור עליה, שתוציא אותה מהמצב הזה. אני מכיר אותה ואני בטוח שיקח לה זמן להתאושש ממה שחוותה שם".

"אל תדאג, היא בידיים טובות" אני אומר לו.

"מזה אני חושש" הוא מחזיר לי באותה נימה ואז מסתיימת השיחה.

אני חוזר חזרה אל החדר שבו סילביה נמצאת ומופתע לראות אותה ערה, עיניה הבהירות מתנגשות בשלי ואני יכול לקרוא בהן את העייפות והריקנות שבה.

"מה את מרגישה?" אני מתקדם ומניח את ידי על ידה, מרגיש את החמימות הנעימה שלה תחת ידי.

סילביה נראית כלא מעכלת את הסיטואציה "איך?" היא שואלת בגבות מכווצות.

"איך מה?" אני מלטף את לחייה בעדינות, שמח שהיא בחיים.

"איך אני חיה?" היא לוחשת לי בעיניים בורקות.

אני מרצין "יריתי במזדיין הזה וחיסלתי אותו במקום לפני שירה בך. איך את מרגישה?".

ליליאן וברונו יוצאים מהחדר, מרגישים שאני צריך את הרגע הזה לבד יחד איתה. אחריהם יוצא גם מייקל ושולח לי חיוך אחרון.

"כואב לי כל הגוף" היא נשמעת עצובה, אני מתיישב לצידה על המיטה ומרגיש את עיניה היפות מביטות בי.

"אני שמח שחזרת אלינו, השתגעתי מחוסר הוודאות" אני מתוודה, מרגיש רומנטיקן.. פאק רפאל אתה מאבד מהכוח שלך בגלל אישה.

סילביה מצחקקת בשקט "שמעתי אותך קורא לי להילחם, נלחמתי".

אני מאוהב.. מאוהב.

"אני גאה בך נסיכה, ידעתי שתצליחי" אני רוכן לשפתיה ומנשק אותן ברכות "התגעגעתי לטעם שלך, הטעם הכי מתוק שיש".

סילביה מגלגלת את עיניה ואז נאנחת "אלכסנדר, הוא עדיין חי?".

"כן, הוא הקאפו החדש של היפנים. הוא לא היה במקום, לא ראינו אותו שם" אני מת להרוג אותו בעצמי אבל פאק.. עכשיו זה קשה הרבה יותר. רק אתמול הודיעו בחדשות על המוות של ויקטור והכתרתו של אלכסנדר לקאפו החש. הוא מינה את עצמו. ואז הכל מתבהר לי.

הוא תכנן את זה. הוא עבד בשביל ויקטור אך חיכה לרגע המתאים לקחת את מקומו. הוא עבד בשבילו, הרוויח את אמונו. הוא נגע באישתי, ניצל את חטיפתה. הוא הסתתר באותו היום שבו חיסלתי את ויקטור ואז תפס את מקומו. הוא חיכה לזה, הוא ציפה לזה.
בן זונה.

זיק קצר חולף בעיניה ואז היא מתכווצת בכאב.

"איפה כואב לך?" אני מלטף את שיערה ויורד אט אט לצווארה.

"פה" היא נוגעת בצווארה, ואני מצליח להבחין באדמומיות קטנה. אני מחייך ומנשק אותה שם, נשיקה ארוכה.

"פחות כואב?" אני מחייך והיא מהנהנת "כואב לי גם פה" ידה יורדת ונעצרת בין שדייה.

חיוך זדוני מתפשט על פניי "ממציאה לי תירוצים" אני לא מהסס ונושק לה בדיוק שם, בין שדיה ויורד בשובל של נשיקות לביטנה.
העור שלה כלכך חלק, כלכלך יפה.

סילביה פולטת גניחות רכות ושקטות וזה ממריץ אותי. אני לא שוכח שהיא חצי משותקת למיטה במכשירים ולכן אני נזהר.

לשוני משחקת עם טבורה בסיבובים רטובים.
סילביה מגלגלת את עיניה בהנאה "זה טוב".
אני ממשיך, ועוצר כשמגיע לתחתונה הדק והשחור.

אני מוריד אותו מעט מגופה, עד ברכיה ומנשק. היא רועדת "ו..אוו אל תעצ..ור". אני רואה שאני עוזר לה לשכוח את הכאב, את הייסורים שלה. אני ממשיך.

אני מלטף את איברה בידי ומנשק אותו. סילביה מחניקה צרחה ומייבבת בשקט. אני מחדיר לתוכה אצבע אחת, ואז את השניה ומסובב בקצב.

"פא..ק או אלו..הים" היא לא מחזיקה יותר מחמש שניות לפני שגומרת על אצבעותיי. אני מחייך ובוחן את הנוזל, מלקק אותו מעט בלשוני ומניח אותו בין שפתיה.

"תטעמי אותך" היא פותחת את שפתיה ואני מכניס את אצבעותיי לפיה. היא מלקקת ומוצצת.

"תודה" היא לוחשת לי בשקט, תודה על הסחת הדעת.

"שמח לעזור" אני מגיב לה ופונה אל הדלת, עושה את עבודתי ומתרחק.

"רפאל" היא קוראת לי ואני עוצר, מסתובב אליה.

"צריכה משהו נסיכה?" אני שואל אותה, עינינו נפגשות באש יפה, בלהבות שקטות ועדינות.

"אל תלך" היא אומרת בקול קטן "תישאר איתי".

אני מתלבט, מסיט את ראשי מעט שמאלה ובוחן אותה "בסדר, אני אשאר".

היא הרגע חוותה טראומה, ואני צריך להוציא אותה מזה.