נשארת מאחור

פרק ~25~ מיוחדת

-Don't be sad, the sun is shining Just be happy, why you whining? Waiting room is getting crowded You're not special-

-don't be sad-

~אהנון~

זה מספיק. אני מחליטה ומסתובבת ועולה בזריזות על המדרגות חזרה אל ביתי. שריקה חדה נשמעת באוויר וכאב מבהיל ברגלי גורמים לי לקרוס על המדרגות. אני נושפת ומשפילה מבט אל רגלי הפצועה. לא חץ. כדור. פצע ירי.
אני נושמת בפראות שההבנה נוחתת עליי, ציידים. אני שורטת את עץ המדרגות בניסיון נואש לעלות חזרה במהירות אך שיערי הארוך בין רגע נמשך בכוח כזה שאני צועקת בכאב. גופי נופל לאחור. על האדמה אני מבחינה בכמה דמויות מעלי. אחד מהם מניח את רגלו על חזהי בכוח ומושך את זרועי הצידה.

הוא מצמיד אותי על האדמה ומוציא מזרק, רוכן לעברי. אני נושמת בפראות ומרגישה שהזמן אוזל. מנסה להתרומם אך האחרים מונעים ממני לזוז. מקבעים אותי במקומי.
אחד מהם חוסם את שפתיי בחבל קשה שלא נותן לי להוציא קול. אני משתנקת וחשה ברטיבות על לחיי. אני בוכה.
״זו היא. אני בטוח שזו היא, אחי רדף אחריה..״ אחד מהם רוכן לעברי ומכווץ את עיניו כאילו אני יצור מעניין במיוחד. הוא חובש כובע קאבוי. מזכיר מעט את הצייד שתקף אותי באגם ומעלה בי צמרמורות של פחד.

עיניי מתרוצצות בינהם. שוב ציידים. רק שהפעם יש להם אקדחים.  והם באו עד אליי. לביתי ללא שום פחד.
לא נשמעה יריה חזקה שפגעו בי. לא האקדח שלהם כנראה מושתק.
״אין לנו זמן לבזבז, היא שייכת לאחד חזק.״ הבחור שקושר את ידי בזריזות אומר ומסתכל על האחרים. אני מרגישה כאילו האוויר הולך ונעלם לי. אני עוצמת את עיניי ומנסה להתרכז, להשתנות, לסמן למקס. אבל משהו מונע מזה לקרות. אני חלשה. חלשה מדי. זה לא היה סתם כדור, עפעפי נסגרים לאט לאט שאחד מהם מרים אותי על כתפו.
״קדימה צריך לצאת מהאזור שלהם.״ אני שומעת ומרגישה בהם לוקחים אותי.

בזמן שהוא צועד אני פוקחת את עיניי ומביטה בביתי מאחור הולך ומתרחק ממני. עפעפי שוב נסגרים אפילו שאני מנסה לפקוח אותם. ההרגשה נמשכת כנצח ואני מצליחה לפקוח אותם מעט. מבחינה בכביש האפר הסמוך לביתי מתרחק מאיתנו. מבחינה באדי האפר העולים מן מהאדמה שהמגפיים של הצייד האוחז בי צועדות בו. אני מרימה את עיניי בכוח ומביטה אל היער. הם נושאים אותי בין העצים ואז עיניי נסגרות כאילו מסך שחור נוחת מעלי.

שאני פוקחת את עפעפי שוב. בקושי, מעורפלת לחלוטין. הם פותחים דלתות של ג'יפ כחול גדול ומתכוונים להכניס אותי פנימה. אני מסתכלת בפעם האחרונה אל היער מאחורי. ואז אני רואה אותה. שם, מסתתרת בין העצים. כמעט ולא רוצה שיבחינו בה. ידה החיוורת מושטת קדימה. כאילו מנסה לעזור לי. אפילו שהיא כל כך רחוקה ממני. ואז אני בתוך הרכב. טריקת דלת והכל שחור.