נשארת מאחור

פרק ~30~ נואש

-Yeah, you got all my attention-

-Like No One Does-

~מקס~

שאני וסאב מתבוננים בחלונות אני מתמקד בחושי.
שומע בפנים דופק, נשימה, פתיחת בקבוק, סוליות נעלים צועדות על פרקט ישן, גרירה של בקבוק על השולחן ומעט מיץ נשפך.
״ארבע.״ סאב מסמן לי עם אצבעותיו ואני מהנהן.
אני מצביע על אזורים בבית. ״אני כאן ואתה שם. כל אחד לוקח שניים.״ סאב מהנהן בהסכמה ואנחנו מנסים לראות איך ניכנס פנימה.
דלת המרפסת מעט פתוחה ומאפשרת לנו להיכנס בשקט מוחלט.
אני ממקד את הראיה שלי ומאגרף את כפות ידיי בזמן שסאב כבר נכנס אני משתוקק לנקום.
אנחנו יודעים שהיא לא כאן. הם סחרו בה לקחו אותה למקום אחר. רק צריך להבין לאן. אני עוצם עיניים ונושם עמוק. מתמקד. אני אגיע אליה אני מבטיח לעצמי.
שאני צועד פנימה אני מבחין בשני בחורים הם יושבים סביב שולחן עץ ישן באמצע מטבח. הבית כולו ישן ובנוסף יש כאן ריח מצחין של שתן. על אחד מהבחורים יש כובע קאבוי לראשו והשני עם שיער קצוץ כמעט קירח. הם צעירים, אני יכול להניח שהם אפילו בני גילי. רק שהם טיפשים גמורים והם בני מוות עכשיו. הם יושבים על בקבוק בירה ומתחלקים בו. שהבחור עם הכובע מניח את הבקבוק על השולחן והבחור שני עומד להרים אותו וללגום אני חושף את עצמי מהפינה החשוכה וצועד לעברם מהר. אוחז בבקבוק הבירה ומטיח אותו בראשו של הקירח. הוא צועק בבהלה ומניח את ידיו על ראשו המדמם.
צעקות נשמעות גם מהחדר למעלה ואני מניח שסאב החל לפעול גם הוא.

אני מעלה חיוך על שפתיי שהבחור עם הכובע קאבוי נעמד ושולף ברישול אקדח. זה היה הוא. רק הוא מספיק טיפש בשביל לנסות להתמודד מולי. הוא ירה בה.
״נסה אותי!״ אני מטה את ראשי ומצביע עליו מושיט את ידי לצדדים ומבחין מזווית עיני בקירח מתרחק בבהלה.
״זה הוא! פאק! אמרתי לך לירוי! הוא זאב. הוא באה בגלל הבחורה!״ הבחור הקירח צועד לאחור ונתקל ברהיטים בזמן שראשו ממשיך לטפטף דם. נראה שהוא יתעלף בקרוב מאוד.
״זה קל מדי.״ אני לועג לשניהם ותופס את האקדח של הבחור מולי ובלי שום מאמץ זורק אותו הצידה.
״בוא נרחיק את הצעצועים של הילדים הקטנים כן?״ אני מעלה חיוך על שפתיי וצועד לעברו. הוא מנסה. את זה אני יכול לומר ברגע שהוא שולף אגרופים ומנסה לחבוט בי כאילו יש לו סיכוי.
שום דבר לא קורה. זה לא מזיז לי. האגרוף שלו לא עושה לי דבר. אך אני מנצל את זה ואוחז באגרופיו בשתיי ידיי מושך אותו אליי ומוחץ ושובר את עצמותיו בקלות ונותן לו לצרוח בכאב. הוא מתבונן המום לחלוטין באצבעותיו השבורות. עיניו פעורות ופיו פתוח. אני לא מבזבז זמן נוסף ומעיף מראשו את הכובע המגוחך. מושך אותו משיערו ארצה ומאגרף את ידי מקרב אותה אל פניו.
״אתה האחד שירה בה?״ אני שואל והוא מביט בי המום ורועד.
״בבקשה אני..״ הוא מגמגם ועוצם את עיניו כאילו אני אעלם.
״עיניים אליי!״ אני נוהם ועיניו נפקחות מיישרות אליי מבט.
האם אתה זה שנגע בה!״ אני צועק בקול רם ונהמה יוצאת מפי. עיניי זוהרות ואני שולף ציפורניים נועץ אותן בעור צווארו.
הוא משתנק וצועק. ״כן! כן! יריתי בה ברגל! יריתי בה!״
אני חושף שיניים ורוכן אליו. ״אז אתה הראשון שאהרוג.״ אני לוחש לו מסופק כל כך. עוצם עיניים וקורע את עור צווארו עם שיניי. נותן לדם להשפריץ כמו פאקינג מזרקה במקום מהודר.
מזרקת דם. אני בוהה בו מעוות את פניו וקורס על הרצפה ללא רוח חיים יוצר סביבו בלגן של דם.