נשארת מאחור

פרק ~35~ לב

-But when our lives are running out
And your heartbeat has taken the draw
Could you try to look around?
I'll be there to pull you back up
I'll be around you
I'm nothing without you
And I can't leave you alone
And when the stars are falling down
There's love in the dark-

-LOVE IN THE DARK-

~אהנון~

חם. חם לי. מתחשק לי להתנער ממה שסביבי ולצלול אל תוך מים קרירים. הפה שלי יבש ואני מרגישה את שפתיי קשות כמו אבן. ברגלי יש תחושה מוזרה כזו שאני לא מצליחה לזהות.
אני חולמת? אני מזיזה את גבותיי מתאמצת לפקוח את עיניי, מכינה את עצמי אל האפלה סביבי. אך רק אור ירח מתגלה אליי. אני מביטה בירח. הוא מציץ דרך החלון שלי. כאילו בחר להופיע שם רק בשבילי. אני בבית. בחדרי. על המיטה. שלי.
נושמת עמוק מביטה הצידה. רואה אותו. הוא שוכב לצידי וכמעט נופל מהמיטה מרוב שהוא בצד.
אני תוהה האם זה חלום או איזו הזיה. אבל לוקחת את ההזדמנות בשתיי ידי ומסתובבת אליו. מניחה את ידי על פניו. מקס נראה שלוו כל כך. אני מביטה בו מצליחה לחייך. ״כמה רציתי לראות אותך שוב...״ אני לוחשת לו. לא רוצה להתעורר מהחלום.
מקס מולי מכווץ את גבותיו ופוקח עיניים במהירות. הוא מביט בי לרגע כאילו אינו יודע בדיוק היכן הוא נמצא.
״זה חלום? הזיה? רגע שלא קיים? העולם מלמעלה?״ אני לוחשת לו.
״כמה שרציתי לראות אותך שוב.״ הוא אומר מולי וגורם לי להביט בו עם תקווה. אני מחייכת אליו.
״תענה לי. אני הוזה?״ אני לוחשת בטוחה כל כך שאני עדיין בבור עטופה באפלה.
״את לא הוזה. אהנון. את לגמרי כאן.״ הוא מרים את ידו ומלטף את פני ברכות. ״את איתי. אנחנו יחד. כמו תמיד.״
אני מחייכת ועוצמת עיניים. ״אז הכל היה חלום? זה לא באמת קרה.״ אני לוחשת מרגישה בדמעות העומדות בעיניי.
״אם תחליטי שלא. אז לא. זה לא קרה. תמיד הינו רק כאן. יחד.״ הוא מחייך אליי ונושק את שפתיי קלות. אני עוצמת את עיניי ומרגישה טוב כל כך בין זרועותיו.
״אני אוהבת אותך.״ אני מחבקת אותו בכוח. ״כל כך מקס.״ אני נושפת כאילו הייתי צריכה כבר להגיד את זה.
״אני אוהב אותך בחזרה.״ הוא לוחש לאוזני. ״לא.. אני לא הצלחתי לעמוד בהבטחה להגן עלייך.״ לחש בקול שבור. אך רק הזזתי את ראשי. ״אני כאן. זה אומר שכן הצלחת.״

הרגל שלי חבושה. בגלל זה התעוררתי עם תחושה מוזרה כל כך.
מקס הסביר לי שגופי לא ריפא את עצמו ולכן רגלי זקוקה לחיזוק. תהליך הריפוי שגופי רגיל לעבור נהרס. אני יושבת מחוץ מביתי ומביטה בעצים מולי נושמת עמוק את ריח היער המרחף באוויר. אני בבית. אני מחייכת אך מרגישה עייפה. כל כך עייפה. לא דיברתי הרבה. לא שיתפתי. אני חושבת שכולם מבינים שאני זקוקה לזמן.
אני מגחכת לעצמי שאני מבחינה בבחורה עם שיער חום. היא רצה במהירות ונראה שלא אכפת לה שהיא רצה ללא נעליים ורגליה מתלכלכות באדמה או ששערה מתבדר ברוח ועלול לצבור קשרים. הכתמים האדומים בו נראים זוהרים כאילו רודפת אחריה אש. היא עוצרת ממש מולי. נושמת בפראות ונשענת על ברכיה.