נשארת מאחור

פרק ~29~ היא לא כאן

-And I never felt soalone-

~מקס~

אני צועד במהירות. פשוט מתקדם חולף על פני העצים ומגיע גבוה. מביט בנוף מתחתי. האגם מכאן הוא נראה גדול הרבה יותר.
אני תופס את ראשי בין ידי ומרגיש תסכול רב. דמי רותח. סביבי הכל נראה רגוע, שלוו. אפילו העצים זזים מעט עם הרוח הנעימה אבל בניגוד לכך אני סוער. רק צועד הלוך ושוב בקצה הצוק. הולך חוזר. הולך וחוזר.
״אני אפס. אפס מחורבן!״ אני מאגרף את ידיי בכוח ומטיח אותן באדמה שוב ושוב. יוצר סדקים והורס את האדמה. הדמעות שלי זולגות כל הדרך אל אפי ולבסוף נופלות לאדמה שאני רוכן אליה.
מתחשק לי להרוג משהו. אני מסיט את הדמעות מפני ונעמד.
לא משנה מה היא נעלמה. נעלמה כאילו מעולם לא הייתה כאן.
החיבור שלנו נעלם יחד איתה. כל הרגשות שלנו, כל התחושות, דפיקות הלב. הכל נעלם. אני חזרתי לאחור בזמן. והיא לא מודעת לקיומי. אני מביט סביבי ומבחין בנוף המרהיב לפני. כל זה לא שווה. זה פאקינג לא שווה אם היא לא כאן איתי.
אני עוצם עיניים ומנער את ידי, לוקח נשימה עמוקה. אני עושה את זה. זהו זה. כשאני פוקח את עיניי וחוזר חזרה חולף על פני עצי היער הגבוהים. אני הולך להרוג את כולם. אני מחליט ומתפרץ למשרד של האלפא אחרי שאני נכנס לביתו. כולם כבר כאן. הם כאן ימים שלמים. עובדים על תוכנית ארורה.
הוא מביט בי ונעמד מופתע מהפרעות וחוסר הכבוד כלפיו. אך אני מתעלם ממנו ומכל שאר מבוגרי השבט המכובדים. יש לי מטרה אחרת.
״מקס.״ האלפא קורה בשמי בזמן שאני מתפרץ להם לשולחן ועובר עם עיניי על הניירת המונחת על השולחן. אני מזיז את הדפים, מסתכל ורושם הכל בראשי. כל פרט ופרט שהצלחנו לשים את הידיים שלנו עליו.
״אנחנו עובדים על תוכנית מסודרת.. אני יודע שזה לוקח זמן אבל..״ הוא אומר ומנסה למנוע ממני להביט יותר. חוסם את השולחן בגופו.
״מקס! אני דורש שתפסיק.״ עיניו האדומות מופיעות מולי וכולם נעמדים באימה.
״מקס כדי שתרגע.״ אני שומע את לוקאס אבל לא מביט בו. במקום אני מיישר עיניים זועמות אל האלפא.
״אמרת את זה כבר לפני ימים!״ הצבעתי עליו בהאשמה.
״יש כאן שבט שלם מאחורי!״ האלפא מרים את קולו. ״לכן אנחנו צריכים לחשוב לפני שאנחנו פועלים. אנחנו לא רוצים למשוך את בני האדם אלינו. לא נוכל פשוט להסתער על העיר שלהם בשינוי צורה, או לגרום לרציחות בלתי פתורות! אסור לנו להיחשף.״ הוא מכווץ את עיניו וחושב שיכניס בי מעט הגיון.