נשארת מאחור

פרק ~32~ גאווה או טיפשות

-I'm historically heartbroken
Drowning in my own emotions
One minute away from breaking down-

-Intrusive Thoughts-

~אהנון~

אני מרגישה יותר טוב. הכאב ברגלי מזמזם בכאב שקט ומזכיר לי שהיא עדיין חלשה וכאובה. אבל אני כבר לא מטושטשת. אני ברורה וצלולה. מבינה היטב איפה אני.
עברו כבר ארבעה ימים. אני חושבת כמעט בטוחה. מנסה לנשום עמוק. מנסה לא להיכנס ללחץ. עלי להירגע. אני פורמת בחוסר סבלנות את הבד המיטה שעליה אני שוכבת. הבד נפרם עם כל משיכה וחושף את פיסת העור הקשה מתחתיו. אני בוהה בתקרת האוהל חסרת תקווה. ווארו נכנס כל כמה זמן ומוודא שאני בסדר, שאני עדיין כאן. כאילו שוכח שכבל אותי בשלשלאות.
אני ממצמצת ומסלקת את דמעה שמאיימות לזלוג על לחיי. פתח האוהל נפתח, ווארו נכנס פנימה בדיוק כמו שחשבתי עליו שניה קודם. הוא מושיט לי כוס מים ומגיש לי בידו השנייה קערה עם דובדבנים.
אני מתיישבת ומביטה בו בשאלה. ״דובדבנים?״ אני שואל ומרגישה כל כך מוזר.
״זה יעזור לך להחלים.״ אמר רציני והתיישב לצידי. נשכתי את שפתיי מנסה לא לצחוק עליו. ״דובדבן? הוא יעזור לי?״
הוא מביט בי ברצינות רבה מדי ומניח את הקערה לצידי על המיטה.
״דובדבנים טריים מכילים בתוכם רמות גבוהות של ויטמין C כזה שהגוף לא יודע לייצר לבדו. הדובדבנים אמורים לעזור ליציבות הרקמה שמתחת לעור שלך.״ מצביע על רגלי. אני ממצמצת אל התפר שפיה סגרה ואז מביטה בו חזרה.
״אתה חושב שאני איזו בובה שאתה יכול לשחק בה?״ שאלתי ״ברצינות. אתה חוטף אותי ואז פשוט קושר אותי כאן, נותן לי לשתות ולאכול דובדבנים! זה נראה לך סביר? הגיוני?״ אני מכווצת גבות אבל נראה שהוא כלל לא מתרגש. לא מפריעות לו המילים שלי.
ווארו לוקח נשימה עמוקה ומעלה חיוך על שפתיו.
״אנחנו צריכים להסתדר את לא חושבת?״ הוא נשען על ברכיו ומביט בי בשאלה.
אני מכווצת שפתיים ונאנחת. ״אני לא רוצה להסתדר איתך, אתה תאלץ אותי?״
״אין לי זמן לחפש שוב נקבה.״ אמר בפשטות כזו. פערתי את עיניי.
״את תעניקי לי ילדים ובכך נגדיל את השבט. אין לך מילה בעניין.״ אני מנסה להביט בו ברוגע. אבל הלב שלי משתולל בתוך גופי, גורם לי לרעוד.
״שוב?״ אני שואלת מתמקדת בזה. פיה אמרה שהוא כלא נקבה אחרת. ווארו מביט בי בשאלה. ״שוב מה?״
״אמרת שאין לך זמן לחפש שוב נקבה.״ הוא מהנהן ומעלה חיוך על שפתיו בוחן אותי. ״אולי יעזור אם אספר לך עליה קצת? תלמדי איך לא להתנהג?״
אני ממצמצת ומנסה להישאר יציבה שהוא ככה מולי. עיניו הכהות נעוצות בי בהתגרות. ״היא פשוט ניסתה לברוח. הייתה לא טובה בשבילי.״ אמר ונזכר כאילו מספר לי סיפור ששמע מאה פעם וכל כך שיעמם אותו.
אני מביטה בו, בתוי פניו. לא נראה שיש בהן שום סימן לרגש. למחילה אפילו.