נשארת מאחור

פרק ~36~ את יודעת נכון?

-you first. then me-

~אהנון~

אני עומדת במקלחת ושוטפת את גופי. מרגישה כבר הרבה יותר טוב. מרגישה בשליטה. ״אני אדונית לעצמי.״ אני דואגת לחזור על המילים האלו שוב ושוב. שום דבר רע כבר לא יקרה. עברו רק ימים בודדים אבל אני עדיין בבית. מבלה רוב היום כאן. יחד עם אבא ואמא, לואונה דואגת לבוא בכל יום ומקס ישן כאן מאז שחזרתי הביתה. הוא דואג לא לעזוב.
עדיין לא דיברתי, אבל אני כן יודעת שנקבות רבות הובאו מהשבט המוקם לכאן. אני תוהה האם יהיה לי קשה לראות אותן. אני גם יודעת שהיא כאן. האישה שהופיע לי בחלומות. האישה שהייתה לכודה בדיוק כמוני באפלה. האישה שלכדה אותי כדי להציל את עצמה. הכל כאן. נוכח. מזכיר לי את מה שאני רוצה להימלט ממנו. מה שאני רוצה לשכוח.

אני מתלבשת בשמלה קלילה. אחת שלואונה דאגה להביא לי ומברישה את שיערי. אני מביטה במראה ומרוצה מהמראה שלי. הורדתי את התחבושת וכעת הרגל שלי מחלימה בזכות עצמה.
אני ניגשת לדלת ופותחת אותה מבחינה במקס. הוא עומד ממש מולי. כמו שומר ראש.
״חשבתי שאתה אוכל?״ אני שואלת ומרימה גבה. הוא מהנהן מולי ומתקרב אל שיערי מרים אותו בידו ומריח את הריח שלי. מקס מחייך אליי, ״בדיוק סיימתי.״
אני מחייכת חזרה. ״אתה רוצה להתרחץ לפני שנלך?״ שאלתי.
הוא מהנהן ״אכנס ואת תלכי לאכול.״
״כבר אכלתי.״ אמרתי בוהה בו נכנס למקלחת וכבר פושט את חולצתו.
״אז תשבי עם הוריך עד שאצא בסדר?״ שאל.
הנהנתי. למרות שלא תכננתי לשבת עם הוריי.

״מקס. קצת. ממש קצת. דואג יותר מדי.״ אני אומרת לצד לואונה. שתינו הולכות והבנים צועדים מאחור. לא התכוונתי שכך זה יצא. אבל מקס קבע גם עם סאב וניקולא. לואונה כמעט החווירה שהבחינה בהם. ראיתי את המבטים שניקולא הגניב לה והייתי כל כך גאה שהיא לא החזירה מבט בחזרה.
״אני די בטוחה שהוא ירגע בזמן הקרוב אל תדאגי.״ היא מחייכת אבל אני לא מפספסת את עיניה על הצורה שבה אני הולכת. היא משפילה מבט כמעט כל כמה שניות ומסתכלת על רגליי.
״אני בסדר את יודעת.״ אני אומרת והיא מרימה את עיניה שוב אל פני.
״או אני יודעת אבל עדיין לא החלמת עד הסוף ואנחנו כרגע הולכות עד לבית של לוקאס..״
״למה? היית מעדיפה לשבת בטנדר של ניקולא? או מאחור ממש צמוד אליו שמקס נוהג ואני יושבת במושב שליד הנהג?״ שאלתי והיא סגרה את פיה.
״בדיוק.״ אמרתי מרוצה והצבעתי עליה.
״זה משהו שיעבור.״ אמרה והרימה את מבטה לשמיים.
״מה יעבור?״ שאלתי מביטה גם אני. השמיים היום יפים ובהירים. כמעט אין עננים. תכלת נקי.
״הרגש הזה שלו.. הרי זה לא שהוא הטביע בי חותם או משהו..״ אמרה.
מצמצתי והנהנתי, ״נכון. שום דבר לא מכריח אותכם להיות יחד.״
״בדיוק.״ היא מסכימה. אני מביטה בה שוב.
״לואונה, לא היית רוצה לנסות? אפילו פעם אחת, דייט איתו?״ שאלתי תוהה.
היא מביטה בי לרגע ומזיזה את ראשה מצד לצד. ״אם איך שהוא דיבר.. לא נראה שהוא באמת רצה אלא רק גילה בי עניין.״
אני מהנהנת, ״את בוחרת האם לסלוח או לא.״
״זה אפילו לא העניין אהנון, אני לא פרס ניחומים של אף אחד.. זאת אומרת. ניקולא באמת בחור נחמד אבל...״
״אבל?״ תהיתי.
היא מגלגלת עיניים, ״אחד. הוא לא רוצה אותי אבל פשוט גילה עניין בסדר?״ הרימה אצבע.
נהנתי.
״שתיים. הוא חבר להקה. די בכיר. בגדול לא לאחת כמוני.״ הוסיפה אצבע שנייה.
נשפתי והחטפתי לה לכתף, ״גם אני לא באותה רמה של מקס...״
״לא,״ היא מדגישה ומרימה אצבע נוספת. ״שמך לא מוכתם. אחיך לא הרס לך את השם וניסה להרוג את בן האלפא. זה כאילו יש לי סימן על המצח.״ היא מניחה את ידה על מצחה.
״מקוללת.״ היא אומרת ופוערת עיניים.
אני נושפת. כי שלואונה מחליטה משהו זה כמעט בלתי אפשרי להוריד אותה ממנו. אפילו אם זה כל כך שגוי.