la mafia(1)

פרק 5- גבריאל

נ.מ גבריאל:

התעוררתי בבהלה מהסיוט שהיה לי. הזעתי והתנשמתי בכבדות, הערבתי את ידי על פני  והסתכלתי בשעון מעורר, השעה הייתה 4:00 לפנות בוקר.

נאנחתי וקמתי מהמיטה כי אני יודע שאני כבר לא אצליח לחזור לישון, הסיוטים האלה מגיעים אלי כבר חמש שנים מאז מה שקרה. התקדמתי לכיוון השירותים שטפתי פנים והסתכלתי במראה וראיתי עיגולים שחורים מתחת לעיניי. פשטתי את הבוקסר שאיתו ישנתי ונכנסתי לעשות מקלחת קרה.

תוך כדי המקלחת הסיוט ממשיך לרוץ לי בראש בלופים. אותו הקול עדיין נחקק בזיכרוני וכך גם המילים שחזרו על עצמם. יצאתי מהמקלחת צחצחתי שיניים שמתי דאודורנט והתקדמתי לכיוון חדר ארונות, הוצאתי מכנס וגופיית ספורט תואמים, גרביים ונעלי הריצה שלי. התלבשתי והלכתי לכניסה של הבית, לפתע הרגשתי יד אוחזת בכתפי, הסתובבתי לאחור וראיתי את רוי שגם לו היו שקיות שחורות מתחת לעיניים "גם לך?" שאלתי אותו בקצרה, הוא הנהן בראשו "אתה יוצא לריצה?" הוא שאל אותי "כן, אתה יודע... לשחרר טיפה את הראש מהמחשבות, מה אתה תעשה עכשיו?" כשיש לי סיוטים בלילה אני יוצא לריצה באוויר הקר גם בחורף וגם בקיץ, אני רץ  נגד הרוח והאוויר מכה בי בחוזקה, ככה אני מרגיש משוחרר וחופשי יותר.

"לא יודע... נראה לי אני אעלה למשרד להתחיל לעבוד" רוי לעומתי מעדיף לשכוח את הסיוטים בעבודה, רוב היום שלו מסתכם בעבודה חוץ ממתי שאמור אחותי רוצה אותו ל"זמן אחים ביחד" נקרא לזה.

יצאתי מהבית והתחלתי בהליכה קלה כדי לשחרר את השרירים לפני הריצה, ניסיתי לנתק את המחשבות שלי שהטרידו אותי, הסיוט מגיע אלי כמעט כל לילה, חוץ מהלילות שאני לא נרדם. אבל מילא אני שהכול קרה מול העיניים שלי, אבל רוי בכלל לא היה במקום, אז ממה הסיוטים שלו? ניסיתי לשאול אותו מספר פעמים אך הוא התחמק ולא ענה לי תשובה, לבסוף החלטתי לשחרר אותו ומתי שירצה יספר לי או למישהו אחר לפחות, אי אפשר לשמור דברים בבטן רק לעצמך, ואני אומר את זה מניסיון אישי. לפני שרוי ידע על החרדות והפחדים אף אחד אחר לא ידע מזה, שמרתי את הסוד שלי לעצמי וזה כל הזמן מרגיש שיש לך סלע עצום על הלב, כשאתה בחרדות ובפחדים שלך לבד הם אוכלים אותך מבפנים ולא מפסיקים.

הסיוטים התחילו אחרי אותו מקרה, לאחר שלוש שנים בערך קיבלתי התקף חרדה רציני ניסיתי להתגבר עליו לבד כמו בכל פעם עשיתי נשימות, ספרתי עד עשר, אבל שום דבר לא עזר. לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי ובגלל חוסר האוויר שהיה לי אבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי ראיתי לידי את רוי שמביט עלי במבט רציני, נאנחתי וידעתי שהוא יתחיל לשאול שאלות "מה ראית?" שאלתי אותו עוד לפני שהספיק לשאול אותי משהו, רוי חשב טיפה מה לענות לי ופלט נשיפה החוצה "תסביר לי אתה מה ראיתי" רוי ענה לי, ולפי תשובתו הבנתי שהוא ראה הכול ורוצה שאני אסביר לו מה קרה לי באותו רגע, "זה כלום רוי תעזוב" אמרתי לו בניסיון שיניח לי לנפשי "לא אני לא יעזוב, עובר עליך משהו,  פעם ראשונה שזה קורה לך?" רוי היה עקשן "תקשיב, תודה על הדאגה או מה שזה לא יהיה, אבל תשחרר אוקיי? הכול טוב" "ואם לא הייתי כאן היית מת!! מה אם תהיה עוד פעם ואף אחד לא יהיה בסביבה, תגיד לי!!" רוי המשיך לעמוד על עמדתו.

 חשבתי במשך כמה דקות אם לענות לו או לא. מצד אחד היה בי את הצד שעמוק עמוק בלב רצה לפרוק הכול, לשחרר ולקבל עזרה או מענה ממישהו, אבל מצד שני אני עכשיו הקאפו של המאפיה אין דבר כזה לפרוק רגשון, אין בכלל דבר כזה שנקרא רגשות אצלנו, המוטו של המאפיה בכל העולם זה: רגשות= חולשה.

רוי המשיך ללחוץ עלי ולבסוף סיפרתי לו על ההתקפי חרדה שבאים אלי בתדירות מסוימת. לפתע ממצב של פנים קשובות הפנים שלו נהפכו לרציניות, היה אפשר לראות כאילו מקדחה עכשיו קודחת לו בראש. 

"הכול בסדר? מה קרה?" "אממ..." הוא התנער ממחשבותיו והסתכל עלי במבט תמהה "לא לא זה כלום סתם עלה לי איזה משהו לראש, אולי תפנה לטיפול שיעזור לך?" "תיזהר לחזור על המשפט הזה שוב! אני מובן?" כעסתי עליו "מה? למה?" "רוי אני סיפרתי לך את זה בידיעה שאני סומך עליך שאתה לא מספר לאף אחד על מה שקרה פה, זה ברור? ולגבי הטיפול שיתפתי רק אותך וזה מספיק, אני ממש לא מתכוון ללכת לאדם זר ולשפוך את ליבי בפניו. אני הקאפו" "אני מבין" הוא הנהן בהסכמה "אתה יכול לסמוך עלי"

*חזרה להווה*

מתי שסיפרתי לרוי לפני שלוש שנים התדירות של הסיוטים לא הייתה גבוהה כל כך, אך במשך השנים האחרונות התדירות הולכת וגוברת, ועכשיו זה מגיע אלי בכל לילה כמעט.

לא יודע מה זה קשור עכשיו למה שחשבתי מקודם, אבל נזכרתי שהילדה של אלחנדרו צריכה להגיע היום. הסתכלתי בשעון וראיתי שעשה כבר 8:20. שיט אני מאחר, מרוב שהייתי שקוע במחשבות לא שמתי לב שאני  כבר פאקינג 4 שעות רץ, לאחר כמה דקות הגעתי לאזור האחוזה וראיתי מראה שלא גרם לי לשמוח כל כך. ראיתי את ברנדון השומר בכניסה נוגע בנערה, שמתי לב שהיא לא חפצה בלשון המעטה בקרבתו, חשקתי את שיניי בכעס, שלא תחשבו שאני מאוהב בה או משהו זה פשוט שאני לא סובל מקרים כאלה של אונס. חוויתי כאלה בעבר על בשרי וגם על הבשר של הקרובים שלי. "ברנדון תעזוב אותה מיד!!!" צעקתי לכיוונו. 

הוא שיחרר אותה תוך פחות משנייה וחזר לעמדה כשהוא מחוויר ועומד דום וכך גם אלכסנדר שלידו. הנערה הרימה אלי מבט וראיתי שהיא בוכה עיניה היו אדמות והשפתיים שלה היו נפוחות מבכי, היא סרקה אותי מכף רגל ועד ראש והמשיכה לבהות בגופי, ולעמן האמת זה שלח לי זרמים ללמטה, כשהיא קלטה שהיא בוהה בי היא ניגבה את דמעותיה והסתכלה על השעה בטלפון שלה. גבותיה התכווצו למבט כועס, אך היא לא אמרה מילה.

פתחתי איתה בשיחה "אני רואה שהגעת" היא לא ענתה לי ורק הנהנה בראשה "בואי אחרי" אמרתי לה והתקדמנו לכיוון השער, השומרים פתחו וקדו קידה של פחד וכבוד.

עברנו דרך השביל לכיוון האחוזה העפתי מדי פעם מבטים לכיוונה וראיתי את עיניה המיוחדות נפתחות בהלם, ראשה זז כל הזמן ימינה ושמאלה, כמעט וחייכתי למראה החמוד הזה, אבל רק כמעט.

נכנסנו לאחוזה והובלתי אותה למשרד, ושוב העפתי מבט כדי לראות את תגובתה אבל היא לא הלכה אחריי, הסתובבתי וראיתי שהיא נשארה לעמוד בפתח הבית, נשארת קפואה ובהלם מהגודל, טוב אני לא אשפוט את התנהגותה היא אשכרה גדלה בדירת חדר וחצי, היא סרקה את כל הבית "את באה? מי שאחראית על משק הבית עוד מעט תעשה לך סיבוב" היא ישרה אלי את מבטה והסמיקה מעט היא התקדמה לכיווני בצעדים מהירים עד שנעמדה מאחוריי.