מאפיה בוורוד

פרק 17

ברגע שאני יוצאת בעקבות לאונרדו מחוץ לחדר התיכנון ברונו תוקף אותנו.
" מה אמרת לה? לא סיכנת הכל בידי הזונה הזו נכון!?" ברונו צועק בכעס ומתקדם לעברי ביד מורמת, לאונרדו אוחז בידו המורמת - שכנראה נועדה כדי להכות אותי - ועוצר אותו. " אני אמרתי שהיא בפנים אז היא בפנים. אין צורך שהסביר את עצמי שוב, נכון?" לאונרדו שואל ברטוריות את ברונו ונועץ בו מבט קטלני שאפילו אני מקבלת צמרמורת - למרות שאני מאחורי לאונרדו.
ואני לא אישה חלשה שצריכה להסתתר מאחורי גבר - פשוט המקום הזה הוא כת ואני מאמינה בלאונרדו שיש לו מספיק כבוד כדי שלא יפגע בי.

" כן" ברונו פולט ומתרחק צעד מלאונרדו, מעביר את עיניו ביני לבין לאונרדו בחשד. " הסברת לה על המשימה?" הוא שואל ואני מרימה גבה בתהייה. " שיגיע הזמן היא תדע - אבל לא לפני" לאונרדו עונה בקצרה וגם מתרחק. האחים מחליפים ביניהם מבטים שאני לא מבינה ואני תוהה לעצמי אם גם לילדים שלי ושל לאונרדו יהיה קשר חזק כזה. כלומר.. לא שזה עומד לקרות בקרוב - אבל אני חושבת שהשלמתי עם העובדה שאני אשת הקאפו הבא.
עד כמה גרוע זה יכול להיות?
אני יהיה בבית ואתפור כל היום. יצא לשופינג. ירכל עם חבורת הפלסטיק. יטפל ויעניש גברים מטומטמים עם חבורת הפלסטיק. בערך כל מה שאני עושה עכשיו רק עם יחסים מינים וילדים. אני יכולה לעשות את זה.
........ נכון?

לאונרדו גורר אותי ברחבי - בסיס - וכל החיילים והבריונים מבטים בי ביראה ובתאווה וברגע שלאונרדו מראה את פניו מולם הם נידומים ומפסיקים להביט. החיילים של לאונרדו. זה לוהט לראות את ההשפעה שיש ללאונרדו על כל האנשים האלה - אבל טוב - הוא השטן בהתגלמותו והקאפו הבא אם הוא ינצח במלחמה הקרובה כך שתמיד תהיה לו השפעה כזאת על אנשים.
תמיד יש מלחמות בין קרובי המשפחה בשלטון. אתה אף פעם לא יכול לסמוך על אף אחד שם - זה מה שאבא תמיד אומר לגבי המשפחה של הקאפו, ואומנם חייתי בתוך המאפיה אבל בתור בת יחידה הייתי הרבה יותר משוחררת משאר הבנות במאפיה, ולכן קשה לי להבין את הפוליטיקה הפנימית והמשפחתית של המאפיה. וגם מאז שלאונרדו התארס עם מריה ניתקתי קשר עם כל מי שריחם עלי ורצה לעדכן אותי על המשפחה שלו, לא רציתי לשמוע עליו ועל המשפחה המקוללת שלו שום דבר.
אבל טוב, תוכניות משתנות וכרגע לאורנדו מכניס אותי לחדר - שנראה הרבה יותר טוב מהכלא שבו הוא ואח שלי תקעו אותי - וסוגר את הדלת בזעם שאני מתחילה להתגעגע ללאונרדו הקר כמו קרח.
מה לעזעזעל קורה לו? הוא מביע משהו שונה מאדישות וזה משמח - אבל ברצינות כרגע!? שהוא במלחמה על התפקיד שלו? שיישאר מפוקס.

" כנסי למקלחת, יש שם פיג'מה. תתלבשי" הוא יורה לעברי פקודות בזמן שהוא מוציא את הטלפון שלו ומתחיל לקשקש ברוסית משהו לקו השני. אני בוהה בו כמה דקות המומה אבל מתאוששת מהר מאוד שהוא מביט בי במבט זועם כל כך שאני בורחת כמעט להתקלח.

המקלחת מעוצבת באופן מפתיע. כלומר, היא עדין נראת כמו מקלחת של גבר שלא השקיעו בה יותר מדי חוץ מברז כדי שהמים יצאו, אבל אני מופתעת לראות מגבות וורודות יפות ובגדי תחתונה לנשים עם פגמה. מישהו דאג לי בזמן שצרחתי כמו משוגעת בתא מעצר הזה.
אני נכנסת מיד למקלחת ולוקחת את הזמן להתענג על המים הרותחים - למרות שכשאני יגיע לבית בעוד כמה דקות אני יכנס שוב למקלחת ויוריד ממני את הסבון הנוראי הזה הזה שיש לו ריח מדהים של לאונרדו. אני מתלבשת מהר ומגלה מהר מאוד שאין את הקרמים שאני זקוקה להם בשביל השיער אני שוקלת האם לנדנד ללאונרדו אבל הקולות ברוסית בצד השני של הדלת גורמים לי לוותר על הרעיון.
טוב, פעם אחת בלי הקרמים שלי אחרי המקלחת - אני יוכל להסתדר נכון?... נכון?

" לא יכלת להביא לי משהו אחר חוץ מפיגמה? אני לא יכולה להסתובב בחוץ בצורה כל כך לא רשמית" אני שואלת בעדינות את לאונרדו כשאני יוצאת מהמקלחת ושיערי משוחרר מייבש על המגבת הוורודה שמסביב לכתפי כמו גלימה. לאונרדו מנתק מיד כשהוא מבחין בי ואני כמעט נופלת לאחור כשאני מזהה במבטו את המבט הבלתי ניתן לערעור - תשוקה ותאווה חזקה כל כך עד שעיניו השחורות הופכות לאפלות עם נצנוץ זהב שמקפיא לי את העצמות.
" את לא יוצאת בזמן הקרוב מהמתחם אני צריך אותך קרוב אלי" לאונרדו אומר כמעט בלחש ומתקרב לעברי עם אותו מבט שגורם לי לרצות לברוח. " אבל המשפחה והחברות שלי בטח דואגות! וחוץ מזה אני לא רוצה אותך קרוב אלי - פגעת בי ונתת לי להיכנס לתוך משחק כוחות מטומטם של אח שלך - אני אשתך לעתיד ולא המאהבת אתה לא יכול לדרוש ממני דברים ללא הסכמתי!" אני כועסת ומסננת לעברו את דברי בזעם עם ידיים שלובות שלרוע המזל רק מבליטות את החזה שלי - ואת החזיה שאין לי. לאונרדו בוהה בי כמו מטרידן ואני לא יודעת אם להיות מוטרדת או מוחמאת כי ללאונרדו יש את השליטה עצמית הכי חזקה שאני מכירה.

" אני בעלך ואני קובע. את לא יוצאת מהמתחם עד שהסכנה תעלם ואנחנו נפתור את העניין. לכי לישון אני יוודא שכשתתעוררי יהיה לך אוכל מוכן" לאונרדו אומר וחוזר להביט בפני - ושוב מסכת האדישות והקור שלו חוזרת. מפתיעה כמה מצבים יש לו ואיך אני מצליחה להחליף את המצבים בשניות לפי רצוני.
לאונרדו יוצא מהחדר ונועל - משאיר אותי לבד בחדר מפואר עם מיטה שנראת נוחה להפליא. אני נאנחת ושוכבת על המיטה באנחה קולנית. אני מאוכזבת מהמהירות שבה נכנעתי לו - ואני יודעת שאם הדבר היה קורה לי לפני חודשים הייתי נותנת לו מכה טובה בביצים ושולחת אותו לגיהנום - אבל אני כבר לא אותה אנגל של לפני חודשים ונמאס לי להתווכח על דברים שעושים לי טוב כרגע. אז אני עוצמת עיניים ונותנת לשינה להגיע. כי הרי להתווכח ולהתעקש על דברים שאני יודעת שהמאפיונרים לא יוותרו זה חסר טעם.