כמו שאתה.

פרק 11.

-היונגין-

"למה עשית את זה...?" שאל אותי פליקס, מביט ישר אל תוך עיניי.

"רציתי לעשות את זה מהפעם הראשונה שראיתי אותך."

"אני.. לא ידעתי שאתה נמשך לגברים.." הוא אמר, פלטתי צחקוק קטן.

"טוב, אני יכול להבטיח לך שאני לא סטרייט. אני יותר הומו מקשת בענן". הסתכלתי עליו למעלה ולמטה, בוחן אותו.
הוא פשוט כל כך חמוד.

"וואו, לא ציפיתי לזה..." הוא אמר.

"מסתבר שגם אני יכול להיות מלא הפתעות, לא ככה?" כן.. מלא הפתעות.

"אני.. נורא מבולבל." הוא אמר, מבטו רציני.

"אל תהיה, תעשה 1+1. תחשוב על האם זה מה שאתה באמת רוצה." אמרתי, מלטף את לחיו.

"אני חושב ש... אני רוצה." הוא ענה, טיפה מהורהר.

"אז תנשק אותי."

"אתה בטוח?" הוא שאל.

"ואתה? אתה בטוח, ליקס? אתה בטוח, זה מה שאתה רוצה?" שאלתי.

"כן. זה מה שאני רוצה." הוא ענה, רוכן ומנשק את שפתיו.

"אני.. אוהב.." רעשי חריקות קטעו את פליקס במשפטו.
נו באמת.. לא יכולתם למצוא זמן אחר?

"ליקס? איפה אתה?" קולו של ג'יסונג רעם באוזנינו, גורם לי להילחץ.

"אני חייב ללכת, ליקס. ניפגש." אמרתי במעט לחץ, ממהר לקום.

"רגע.. אתה כבר הולך?" הוא שאל, מחזיק את חולצתי.

"כן. אני מבטיח לחזור.. לא משנה כמה רחוק זה יהיה." אמרתי, מחזיק את פניו העדינות.

"תחזור אליי.. בסדר?" הוא ביקש, נושק לשפתיו בפעם האחרונה.

"אני מבטיח. תבטיח לי לשמור עלינו בסוד. אסור לאף אחד לדעת עלינו כרגע." אמרתי והוא הנהן.

"להתראות, פליקס."

"להתראות, יונג'ון."

-ג'יסונג-

"הנה אתה! איפה היית?" מינהו שאל בדאגה, רץ לחבק את הצעיר שהיה נראה.. די מאוכזב.

"אני מצטער.. לקחתי יותר אוויר מבדרך כלל." הוא אמר, מתחיל לחזור הביתה.

"מה קרה לו..?" שאלתי את מינהו.

"אני.. לא יודע." הוא אמר.

"אני אנסה לדבר איתו." אמרתי בחיוך קטן, מצמצם את הפער ומגיע לקצב של פליקס.
כרכתי את ידי סביב צווארו.

"מה קרה ליקסי?" שאלתי.

"כלום.. פשוט אין לי כל כך הרבה אנרגיות כרגע." הוא השיב. זה חדש..
בדרך כלל פליקס משתף בכל דבר שמציק לי.

"אתה יודע שאני יכול לקרוא אותך. תספר לי מה קרה." הוא נעצר, מסתכל עליי. עיניו הגדולות התמלאו דמעות וכאב חד תקף אותי.