כמו שאתה.

פרק 20.

-מינהו-

אמא שלי שוכבת על הרצפה כשעשרות אנשים מסביבה, עיניה עצומות, וחזה לא עולה או יורד כסימן לנשימות.
מה קרה שם לעזאזל? מה גרם לכך?

רצתי אליה. אל אמא שלי.
ונרתמתי לעזרת האנשים שבאו לבדוק האם קרה משהו חריג.

"אמא.." לחשתי, הרגשתי שבור יותר מכל. "אמא, תעני לי. את יותר חזקה מזה... בבקשה." התחננתי.
"שמישהו יסביר לי מה קרה לה?!" צרחתי.
הקהל שלידי שתק.
יכולתי לשמוע רק את נשימות הלב שלי, אלה שדפקו חזק כל כך. הרגשתי שאני עומד למות כאן ביחד איתה. "לא... אמא, תראי לי שאת בסדר." הצמדתי את ראשי לראשה, מתחנן על חייה. "אל תעזבי אותנו." ידיי הזיעו ורעדו עקב המקרה, הרגשתי שכל חזי מתמלא חרדה. "תעני לי כבר! את לא יכולה לעזוב אותי." ניערתי אותה מספר פעמים. "שמישהו יענה לי! מה קרה לה?!"

"היא בדיוק יצאה מהבית, ו... פשוט איבדה הכרה לנגד עיניי." אמר אחד מעשרות האנשים שסבבו אותי ואת אמא, אותו הבחור שדפק על דלת ביתינו.

"אז.. אז היא לא מתה, תגיד לי שהיא רק התעלפה... בבקשה." הוא השפיל את פניו, ומניד בראשו כשלילה. "לא... אתה לא יכול לדעת. אין לך שום תעודת רופא מומחה." חזרתי להסתכל עליה במהירות. "יש פה מישהי שיכול לעזור לי?! בבקשה.. אני מתחנן." התנהגתי כמו מישהו שהוא לא אני.

"אני יכול!" מישהו קרא מהצד, מפנה את כל תשומת הלב אליו. "א-אמ... אני יכול לעזור לך..." ילד.. יכול לעזור לי?

"עשה מה שאתה יודע, בבקשה."

"אוקיי, נבצע עיסוי לב, חזק ומהר, במרכז בית החזה של המטופל, בקצב של לפחות 100 לחיצות בדקה." הוא מלמל לעצמו, מתחיל ללחוץ על חזה של אמי בקצב אחיד.
חיכיתי שמשהו יקרה. חיכיתי לשוא. 
גם אחרי 50 לחיצות לא ראו שום שינוי, אמא נשארה אותו הדבר.

"99... 100." הוא סיים, לוחץ עליה פעמיים נוספות. "א-אני.. מצטער... היא לא מגיבה."

התמוטטתי עליה, והתחלתי לבכות על נשמתה אשר לא איתנו יותר. איך אזכה להיות מאושר בלעדיה? לא אוכל לתת לה לעזוב אותי.

"אמא, את איתי, נכון? תגידי לי שאת כאן." דמעותיו נפלו על פניה החיוורות. "תפסיקי למתוח אותי... זה לא האלווין היום." התחננתי.

ידיים משכו את פרק כף היד שלי, מצמידות אותי ולוחצות על גבי. "אני מצטער, מותק."

"לא! אל תגיד את זה, ג'יסונג. אל תעז."

"זה נגמר." הוא לחש, קולו נסדק ודמעות ממלאות את עיניו. "לפחות מהצד שלה."

קברתי את ראשי בתוך צווארו של ג'יסונג, ובכיתי.
זה מה שעשיתי. לבכות.

-פליקס-

"וכשחזרנו מהקבר שלו נכנסתי לחדרי והסתגרתי שם מבלי לצאת. עם הזמן הכסף הלך ואזל ואמא שלי הייתה צריכה לעבוד קשה... וזו הסיבה שאנחנו האנשים הכי עניים בעיר, כי גם כשהיה לנו לא הצלחנו לבזבז את זה בצורה נכונה. ואני לא יכול לחשוב על שדבר כזה יקרה בשנית." סיפרתי להיונג'ין רק קצת ממה שקרה, רק לידע אותו שיש לבן הזוג שלו חרדת נטישה.